הגעתי מהעיר לקיבוץ צעירה, יפה ומאוהבת. כל הקונספט שנקרא "קיבוץ" נראה בעיניי רומנטי, בעיקר הלינה המשותפת (רבים מבני משפחתי המורחבת חיו בקיבוץ).

לא ידעתי לאן אני נכנסת. רבקה במגידו, צילום: אלבום משפחתי

עזבתי את הקיבוץ אחרי שנתיים (כשאתי בעלי, בן הקיבוץ, ובני שנולד אז), "זקנה", מותשת, מרירה, שונאת אדם וחסרת אמון לחלוטין בבני האנוש. זה 31 שנה שהחוויות מאז מלוות אותי.

הכל התחיל בשכבה של בעלי. לא הכרתי, לא ידעתי, לא ניחשתי לאן אני נכנסת. אבל כשמצאתי את מתנת החתונה (קומקום) זרוקה ליד הדלת, הייתי צריכה להבין. לא הבנתי. ברבות הימים, אחת מאמהות הקבוצה הסבירה לחמותי שהקנאה בוערת בלבבותיהם – הוא "תפס" עירונית עשירה (במושגים שלהם), מורה, יפה, חייכנית ונחמדה – ממש כאב להם הלב.

כעבור שנה נולד בננו, ואז התחילו הצרות האמתיות (בדיעבד נאמר לי בגלוי שזו תופעה מוכרת אצל עירוניים שמגיעים לקיבוץ – הבעיות מתחילות כשנולד ילד). הילד סירב לינוק ואני ביקשתי פורמולה עבורו; התשובה – לאו מוחלט; התוצאה - הילד הגיע לבית חולים רגע לפני מוות.

בזכות אחות עירונית שהייתה במרפאה, שהסתכנה ו"הבריחה" לי בעגלה מתחת לשמיכות את הפורמולה, הצלחתי להחזיר את בני לחיים. ואז באה דפיקה בדלת – מרכז ועדת בריאות, שדרש ממני להפסיק להתנהג "לא כמו כולם".

שאלתי אותו אם לחיות בבועה ולא לשמוע את חברותיי מהעיר, והוא ענה: "כן!" אגב העגלה, היא נקנתה על ידי אבי שגר בעיר ו"הוציאה את העיניים" לכל הלשונות הרעות, שגם מצאו לנכון להעיר לי על כך. גם אז, עדיין לא הבנתי, תמימה שכמותי, מה מצפה לי.

כשהבן נכנס לבית תינוקות, "גילו" שהוא לבוש בבגדים מהעיר ולא – רחמנא ליצלן – מהקומונה. עוד "גילו", שאני מביאה אותו מוקדם מאוד לבית התינוקות ובאה לקחת מוקדם בהתאם. נו, הפעם נקראתי למזכירות.

המזכיר הוכיח אותי קשות: עליי להלביש את הילד בגדים ממחסן הבגדים בלבד, ואם יש לי צורך לקחת אותו – עליי לנסוע לעפולה כדי "להעביר את הזמן" ולשכוח ממנו. עברנו גם את זה, וכל זה (ואני לא קדושה מעונה) עשיתי למען אהבת חיי, בעלי, שנקרע ביני לבין הקיבוץ שכל כך אהב.

הצרה הבאה הגיעה ממטפלות בית התינוקות. המטפלת המובילה סחבה איתה את המטפלת הנוספת והן הגיעו אלינו הביתה באחד הערבים, ובפיהן בשורה: הבן יועבר מחדר פרטי לחדר הכללי, כי רוב הזמן החדר ריק בגלל שאת לוקחת אותו מוקדם.

אחרי דין ודברים נשמע המשפט "בואי נלך, אין עם מי לדבר, בעלה אומלל". ברגע זה, רצחו את נפשי; אם צריך לשים את האצבע על הרגע שבו אופיי השתנה, זה הרגע. שאפו למובילה. היא בטח גאה בזה.

מכאן ואילך, הייתה הרגשה של "קחי את הילד ותשאירי לנו את בעלך" – היהלום שבכתר, כדבריהם (והוא אכן כזה). הגיע זמן להכניס את הילד ללינה משותפת. כמובן שסירבתי, ו"חטפנו" בעיטה בישבן ללא שום סנטימנטים לבעלי, אותו "יהלום שבכתר". אולי כי הוא לא היה ממשפחה של "נסיכי הקיבוץ".

עברנו לקיבוץ מרחביה, ושם משום מה לא היו כל הבעיות האלה, למרות שזו מולדתו של יערי הגדול. המטפלות לא הבינו על מה אני מדברת, כששאלתי בדחילו ורחימו האם אני יכולה להלביש את הילד בגדים פרטיים. אנשי הקיבוץ לא האמינו למשמע אוזניהם, מה עבר עליי ועלינו בשנה החולפת.

היום אנחנו משפחה מאושרת. רבקה, צילום: אלבום משפחתי

אם כבר בגדולי התנועה הקיבוצית עסקינן, חייבת אני להזכיר את שומריה (המוסד החינוכי במשמר העמק) ומנהליה, אשר התייחסו אליי בצורה מכובדת הרבה יותר מזו שזכיתי לה בקיבוץ מגידו. אותם אזכור לעולם לטובה.

בדיעבד, הקולות מהמזכירות ומהוועדות הכו על חטא על כך שגרמו לעזיבת בעלי, ולדעתם הסיבה הייתה שנתנו לו לקלוט אותי מלכתחילה, ללא סמינר נקלטים (אליו בכל מקרה לא הייתי הולכת) וללא הדרכה נאותה.

כל זאת, בעיקר מפני שהמשפחה הייתה משפחה רגילה, חלשה בקיבוץ, לא מהמובילים ומהמחליטים. אני אמנם אחייניתו האהובה של אחד המייסדים האהובים (שעזב את הקיבוץ לפני שהגענו אליו), אך גם זו לא הייתה סיבה מספקת לקבל אותי כמו שאני. הפסידו.

היום אנחנו משפחה מאושרת, השתמשנו בניסיון הרע הזה כמנוף לפיתוח היחסים בינינו. מעולם לא הסתכלנו אחורה בחיוך ולא הצלחנו להתייחס לתקופה בהומור.