ממרומי המגדל במצפה רביבים, אחד משלושת המצפים בנגב שהוקמו בשנת 1943, רואים את מרחבי המדבר.

בצפון קיבוץ רביבים, הטובל בירק, עצי נוי מדבריים, ביניהם מבצבצים בתי החברים, אווירת פסטורליה אמיתית של קהילה קיבוצית. לא הרחק משם, סמוך לגדרות הקיבוץ, נטועים אלפי דונמים של עצי זית, אך כשמפנים את המבט דרומה, הנוף שונה לחלוטין.

נטלתי על עצמי תפקיד קטן. צחור, צילום: הרצל יוסף

במרחק נגיעה מהקיבוץ, שאוכלוסייתו מונה כ־800 חברים, ילדים ותושבים, משתרע הכפר הבדואי ביר הדאג' על פני כ־20 אלף דונם, בשטח זרוע פחונים, צריפים ואוהלים בולטים בעליבותם, ומספר הנפשות המתגוררות בו עומד על כ־7,000.

"העוני והדלות זועקים למרחקים", אומר יגאל צחור (72), חבר רביבים זה למעלה מיובל שנים, סופר ופובליציסט, שבימים אלה עומד לצאת לאור ספרו השביעי הנושא את השם 'החצר האחורית שלנו' (הוצאת 'כרמל').

פעמים רבות, הוא מציין, הוא הסתובב בין בתי הכפר הסמוך לקיבוצו, שהמרחק בינם לבין ביתו הוא כמה מאות מטרים. "המרחק הגיאוגרפי בין רביבים לביר הדאג' אינו מעיד על המרחק המנטלי, הקיומי, בין שני יישובים שכלום לא יכול לחבר ביניהם", מטעים צחור.

"מלבד העובדה שגם אני וגם תושבי הכפר מחזיקים בתעודת זהות כחולה, וגם אני וגם השכנים שלנו בכפר הבדואי אזרחי המדינה שאמורים להיות אזרחים שווים על פי מגילת העצמאות".

רחשי ליבם

המציאות, כידוע, שונה. השכנות הפיזית עם הכפר הבדואי והעובדה, כך לדברי צחור, שקיבוצו נאלץ במהלך השנים לגדר את עצמו מפני השכנים הבדואים, הביאו אותו לבחון את הנסיבות שהובילו למצב, והאם הוא הפיך.

שנתיים של מסע בין אוהלי קידר וסדרת ראיונות עם בכירים בחברה הבדואית ("אני לא אוהב את המושג 'מגזר', יש לזה קשר לגזירות", הוא אומר), עם אנשי חינוך ואקדמיה בדואים, ועם נכבדים ותושבים מן השורה, הניבו את ספרו החדש של צחור, אותו הוא מקדיש לזכרו של אחיו, פרופ' זאב צחור ז"ל, שנפטר לפני כחצי שנה.

"נטלתי על עצמי תפקיד קטן", אומר צחור, "לשמוע מפי אנשים מהקהילה הבדואית את רחשי ליבם, את המצוקות והתקוות, כיצד הם רואים את המציאות שבה הם חיים וכיצד הם רואים את עתידם בחברה הישראלית. הבאתי דברים בשם אומרם, ושהקורא ישפוט".

לא היה חשש שאתה נוגע בתפוח אדמה לוהט, בסוגיה נפיצה?
"זה לא פשוט. יש יחסים מאוד מורכבים בין החברה היהודית לחברה הבדואית ויש חשדנות ארוכת שנים בין שתי החברות הללו. הבדואים נקשרים לא אחת עם אירועי פשיעה, סחר בסמים, גניבות, השתוללות בכבישים, והם מאוד נזהרים כשבא אליהם מישהו יהודי שרוצה לחקור ולכתוב ספר על תולדותיהם. הייתי חייב ליצור עם המרואיינים שלי יחסי אמון כדי שישתפו איתי פעולה".


האם המרואיינים גילו פתיחות לגבי הסוגיות השונות המעסיקות את החברה הבדואית?
"רובם נפתחו כלפיי והתראיינו. הראיונות עימם היו לי בבחינת חומר גלם לכתיבת הספר.

"במפגשים המרתקים עם מגוון רחב של בדואים עמדתי מקרוב על אורחות חייהם, על משפחותיהם, על אופן התנהלותם בעיירות ובכפרים, על מרחב ההתנהלות בין המסורת לחברה המשתנה, על יחסם להשכלה ולתרבות, על המחוייבות לשבט ועל יחסם לחברה הישראלית. כל אלה יחד יצרו תמונה שמורכבת מפאזלים שונים ומנקודות מבט שונות".

פתיחות להשתלבות

"היום אנחנו חיים במציאות שונה", מצוטט בספר ד"ר יונס אבו רביע, מראשוני הרופאים הבדואים, "אמנם המסורת הבדואית והמשפט הבדואי עדיין טבועים עמוק בתוך החברה הבדואית, אך היום יש פתיחות הרבה יותר גדולה להשתלבות במערכת המודרנית.

"המשפחה שלי פורצת דרך, גם בהכרה בצורך לרכוש השכלה וגם בשינוי אורח חיים שמאפשר לכל אחד לבחור את המקצוע שלו ומקום מגוריו".

לצורך איתור מרואייניו הסתייע יגאל צחור בגורמים שונים כמו אג'יק־מכון הנגב, במרכז מנדל למנהיגות בנגב ובחוקרים מאוניברסיטת בן גוריון העוסקים בסוגיה הבדואית.

פתרון לא יבוא בכוח. צחור בביר הדאג', צילום: מנשה לוי

"כשראיינתי מישהו בחברה הבדואית", מספר צחור, "ושמעתי שעות על גבי שעות סיפורים, היו גם כאלה שכיוונו אותי למרואיינים נוספים. משהו בסגנון 'חבר מביא חבר'. אין לי ספק, זה היה מסע מרתק. נפגשתי עם ראשי רשויות, מנהיגים מקומיים, כולם בגיל הביניים.

"הם באמת ובתמים רואים את טובת בוחריהם, הם אנשים מתונים שמעריכים מאוד את החברה היהודית, אך חסרי אמון במנהיגות הפוליטית, אגב, זה נכון גם כלפי יחסם למנהיגות של החברה הערבית".

אלו נושאים וסוגיות באמת מעסיקים כיום את החברה הבדואית?
"לא באתי למרואיינים שלי עם שאלות מוכנות מראש. זה התחיל בהיכרות אישית עם המרואיין ועם סיפור חייו, ותוך כדי התפתחה השיחה בינינו, דרכה למדתי על הסוגיות שמעסיקות את בן שיחי.

"אני לא דוחף את המרואיין שלי שידבר דווקא על הסדר הקרקעות, שזה הנושא המרכזי והבוער ביותר בחברה הבדואית, או על המצב הסוציו־אקונומי ביישובים הבדואים, או על בעיית הפוליגמיה. גם נושא ההשכלה הגבוהה מעסיק את החברה הבדואית".


אחרי שנתיים של מסע בחברה הבדואית, מודה צחור שהוא נכנס למסע הזה חסר דעה. "רציתי להבין אם יש סיכוי להנמיך את הגדר בין רביבים וביר הדאג'. זו שאלה מורכבת והתשובה עוד יותר מסובכת".

צחור למד שרוב הבדואים רוצים לקיים שותפות עם החברה הישראלית, אך בלי לוותר על שורשי המסורת הבדואית. "השיחות עם הבדואים גרמו לי לתהות על אופן הטיפול של משרדי הממשלה. ראיתי איך מדינה שלמה התעסקה לאורך חודשים בהסדרת התיישבותן של 40 משפחות בעמונה, בו בזמן שאין כל הסדרה לגבי עשרות אלפי בדואים בנגב".

השינוי מחלחל

אחד הנושאים אליהם נחשף צחור במהלך מסעו בדרך לכתיבת הספר היה ההתחבטות בחברה הבדואית בין מסורת להתחדשות, כיצד משלבים את המסורת הבדואית השבטית עם המודרניזציה של שנות האלפיים.

כדוגמה לכך מביא צחור את סיפורה של הצלמת הבדואית יוסרה אבו כף, תושבת הכפר אבו כף, בוגרת לימודי צילום וקולנוע במכללת ספיר, שעומדת מאחורי הפקת סרט על נשים בדואיות שהתאבדו ועל התופעה של נקמת דם על רקע חילול כבוד המשפחה.

מנקודת מבטו של צחור, יוסרה אבו כף מביאה לידי ביטוי את השינוי שעובר על החברה הבדואית. אבו כף עצמה לא חוששת להביע את דעתה מעל דפי הספר.

"התמסרתי לתחום שמעט מאוד נשים עוסקות בו", היא מציינת, "אני חלק מהשינוי שעובר על החברה הבדואית. מה שנראה היום כדברים יוצאי דופן יהיו בעוד מספר שנים חלק מהמציאות של החברה הבדואית.

עטיפת הספר

"כפי שהיום גברים רבים מאפשרים לנשים שלהן לצאת מהבית ללמוד ולעבוד, וכפי שהיום לנשים רבות יש רשיון נהיגה והן נוהגות בעצמן. זו תופעה יותר שכיחה בעיירות, אך היא מחלחלת גם לכפרים".

בעקבות המסע הזה וכתיבת הספר, יש לך תובנות כלשהן?
"הספר אינו מתיימר להציג פתרון אפשרי", משיב צחור. "במקום שבו כשלו ועדת גולדברג, ועדת פראוור, וגם יוזמות נוספות להסדרת סוגיית הקרקעות, אתה נחשף לאוזלת היד המערכתית. נראה שבמצב שנוצר, שני הצדדים, גם הממשלה וגם הבדואים, לא ממהרים להגיע להסדרה".

כך שלא נראה פתרון באופק?
"הבדואים משוכנעים שהזמן פועל לטובתם, שהמציאות של ריבוי טבעי והגיל הממוצע של החברה הבדואית, שהיא צעירה בהרבה מהאוכלוסייה היהודית, ייצרו מציאות שלא ניתן יהיה לשנותה.

"לעומתם, מקבלי החלטות בממשלה משוכנעים ששינוי אורחות החיים בקרב רוב האוכלוסייה הבדואית ובתוך זה שינוי דרמטי ביחס להשכלה הגבוהה וירידה בילודה יאפשרו מציאת פתרון באמצעות הדור הצעיר המשכיל. מי אנחנו שנשפוט".

הפתרון אפשרי

צחור מחזיק בדעה כי הרוב המכריע של הציבור הישראלי מתייחס לבדואים כאל פולקלור, כמי שיש להם גמלים ועיזים ליד הבית, ומעבירים את יומם בישיבה ליד המדורה ובהכנת קפה. רק מעטים מתעניינים לדבריו במשמעות ההתיישבות המאסיבית של הבדואים בנגב.

"חוץ מזה, חשתי במסע שלי סוג של הקצנה דתית בחברה הבדואית. אי אפשר להתעלם מזה. במקביל לרצון לרכוש השכלה או מקצוע ולהשתלב בחברה הישראלית, אתה נתקל בלא מעט סטודנטיות, למשל, שהולכות עם רעלה, ובצעירים רבים שהולכים למסגדים".

מהספר נושבת איזו רוח אופטימית?

"אני מעריך שיש מקום לאופטימיות. הנה, את טקס סיום הלימודים בבית הספר התיכון בביר הדאג' עורכות התלמידות באולם המופעים בקיבוץ רביבים. זה מעניק תחושה אופטימית.

"המחקר האישי שעשיתי בדרך לכתיבת הספר נוגע באנשים ומציג את כאבם על המציאות הקשה בה הם חיים. עם אמונה שהמצב הנוכחי איננו גזירה משמים ועם רצון טוב של המדינה וההנהגה הבדואית, ניתן יהיה להגיע לשותפות דרך בין החברה הבדואית לחברה היהודית.

"צריך להפסיק לראות בחברה הבדואית כאויבת של המדינה, כגיס חמישי. למעט כמה תפוחים רקובים, הם לא סיכנו את קיומה של מדינת ישראל לאורך כל השנים".

צחור מסכם ואומר כי הספר בא להבליט את הצורך בפתרון לגבי הסוגיות שמעסיקות את החברה הבדואית. "הפתרון הוא אפשרי. עובדה שבשעתו, כשהוקם שדה התעופה בנבטים על שטח בו התגוררו אלפי בדואים, הוסדר מעברם של אלו שפונו מהשטח לטובת הקמת שדה התעופה בעקבות הסכם השלום עם מצרים. הספר מביא תקווה.

"צריך רק שיווצר אמון בין הצדדים. פתרון לא יבוא בכוח. אם לא יהיה פתרון, תונצח החברה הבדואית כחצר האחורית, לא רק של קיבוץ רביבים אלא של הנגב כולו, של המדינה כולה".