בתחילת דרכו של החינוך המשותף היתה הִירַרְכְיָה: ההורים פחדו מהמחנכים, המחנכים פחדו ממרכזת ועדת החינוך, ומרכזות ועדות החינוך בכל תנועות הקיבוצים סגדו לאלוהים, דהיינו, מרדכי סגל, שהחליט וקבע את דפוסי התנהלות כל הגורמים בחינוך המשותף ממרום מושבו במשרדו בתל אביב.

רק עם העגלה יש לי קשר. לינה משותפת, צילום: ארכיון געש

זה שהם כולם יצאו מדעתם, זה כבר סיפור אחר. לפי פקודה מגבוה, בכת הקיבוצית ההורים לא חיבקו, ולא נישקו את ילדיהם, ובכלל לא נגעו בהם, מחוץ להחלפת החיתולים בינקותם.

כשעברו לפעוטון, הילדים בילו את רוב יומם בחוץ, באוויר החופשי, או שהיו ישובים, בניגוד לרצונם, על "סיר הסירים", בשורה ישרה עם שאר הילדים, ומחכים לתוצרת שלפעמים התמהמהה לבוא. המטפלת ישבה למולם, והקריאה להם סיפורים על ילדים אחרים שהצליחו לחרבן יפה בסיר.

המים בברז האמבטיה הקטנה, מתחת לחלון, זרמו, ובוזבזו, כי בכת הקיבוץ האמינו שרשרוש המים הזורמים יזרז השתנה בסיר. הילדים היו בסך הכל בני שנה, אבל חוקים הם חוקים, ובחינוך המשותף היו יותר חוקים מאשר בטירונות.

בלילות לא היה אף אדם בוגר בסביבה, מחוץ לשומרת הלילה, שעשתה סיבובים בין בתי הילדים פעם בשעה. לא היו טיטולים, רק חיתולים מכותנה, ולא היה חימום בחורף.

אם הרטבת, ואם השמיכה העבה זזה, היית מתעורר מהקור הנוראי ומהרטיבות. כששומרת הלילה היתה עסוקה בהאכלת התינוקות, היית יכול לצרוח במשך שעה שלמה, אבל אף אחד לא הגיע אליך.

היית מועד לחלות בהתקררויות, וכאבי גרון, כל החורף. בסוף הוציאו לרובנו את השקדים בניתוח מפחיד. זה לא עזר. הקיץ לא היה יותר קל. חבשו לראשינו כובעי טמבל, והוציאו אותנו לחצר. לטיול יצאנו... יחפים, כוויות שמש? למי אכפת.

בבתי הילדים לא היו מזגנים או אפילו מאווררים. הזענו, ובכינו, ונרדמנו. לפחות היתה בריכה. שחינו עירומים, כי ככה החליטו בשבילנו. למי היה אכפת שהתביישנו? שצרב לנו הגב מהשמש החזקה?

בגיל שלוש כולם עברו לגן, ושם היה אפילו יותר קשה. הגננות היו נוקשות וקרות. היו עונשים קשים, ומי שלא התנהג כמו בובה על חוטים, נקרא "ילד קשה", הושפל, ונענש. במנוחת הצהריים, ובהשכבה בערב, הכריחו את הילדים להסתובב אל הקיר. כל מי שגדל בקיבוץ זוכר את הציווי "הראש לקיר!!!" אסור היה לדבר, לקום, או לשתות מים.

רוב הילדים הרטיבו במיטות, בלילות הארוכים. לא היה אף מבוגר בסביבה, והיה חושך נוראי. בחורף, בלילות גשומים, הרעמים היו כל כך מפחידים, שכולם הצטופפו ביחד במיטה אחת, בחדר השינה. אפילו ללכת לשירותים לא העזנו. זה היה "גן עדן של פחדים", כדברי שלום חנוך.

גרנו בבניין חשוך, מוקף בשדות ולולי תרנגולות וברווזים, בלי אמא ואבא. את רצה בגשם בחושך נוראי, במשך עשר דקות, צורחת מפחד, עד חדר ההורים, ואז הם כועסים עליך, מובילים אותך בחזרה לגן, משכיבים אותך, ונעלמים.

כשהילדים הראו סימני מצוקה, לעגו להם. אם הם רבו, בודדו אותם. אותי סגרו במחסן קטנטן בחצר הגן כשלא התנהגתי בסדר, בלי ארוחת צהריים. לצד החלון גדל עץ המלוח. עליו המלוחים היו ארוחת הצהריים שלי. הורי לא ידעו, או שהסכימו עם זה.

זאת היתה השיטה החינוכית בקיבוצים בילדותי. כשהתלוננתי, השתיקו אותי. קראו לי "בכיינית", קראו לי "היסטרית". קראו לי "מתוסבכת". אף אחד לא קרא לי לבוא לקבל חיבוק. כי פרויד אמר שזה מעורר חשק מיני. והם האמינו לו.

את הילדים ה"בעייתיים", כמוני, שלחו לתחנת בריאות הנפש באורנים. אני ברחתי משם. כמה מחבריי הועברו למעונות לילדים קשיי חינוך, כמו הדסים, כדי לעבור שטיפת מוח, לשנתיים, ולקחת כדורי הרגעה.

"מוסד" קראו לזה. הילדים פשוט השתגעו, אבל לאף אחד מהמבוגרים לא היה אכפת. זרקו אותם מהבית, וזהו. העובדה שהם רצחו את נשמות ילדיהם בשיטת החינוך ההזויה הזאת בכלל לא הזיזה להם.

ברונו בטלהיים, שהיה בזמנו אחד הפְּסִיכוֹתֶרָפִּיסְטים לילדים המובילים בעולם וסופר ידוע בארה"ב, בילה שבעה שבועות באמצע שנות השישים של המאה שעברה בבית ילדים בקיבוץ רמת יוחנן, כדי להכיר את החינוך המשותף מקרוב.

יחד איתו הגיעה מתורגמנית לכל ביקוריו בקיבוץ. הוא התחלחל ממה שהוא ראה. בסיפרו "ילדי החלום" הוא כתב: "ילדי הקיבוץ הם סטרילים ברגשותיהם, ואינם מסוגלים לחוות, או לספק, אהבה או אושר".

כשפסיכולוגים מכל העולם אומרים שהחינוך המשותף הרס את נפשות הילדים, אין כאן בכלל ויכוח. הם צודקים. היה פעם ראיון בטלוויזיה עם פסיכולוגית שטיפלה בשורדי מחני הריכוז, ושורדי הלינה משותפת.

היא אמרה שהטראומה, הסבל, הזכרונות, הכאב, הפחדים, נדודי השינה, הסיוטים, התקפי הזעם, החסר ההורי, הרגשת המחדל, חוסר האהבה, חוסר הפרטיות, העבודה הפיזית הקשה, חוסר הכבוד, המחלות הכרוניות, ההכחשה, והדכאונות היו דומים. רובם הדחיקו את הטראומות כדי לשרוד. ההכחשה תִקבר איתם.