רק בימים אלו, במסגרת חגיגות ה-80 למעוז חיים, נחשפים לראשונה הפרטים המלאים של אירוע שהתרחש לפני 50 שנה ובו החליטו שני נערים מהקיבוץ, תלמידי תיכון, לעבור את הגבול הבינלאומי לירדן ולטייל במדינת אויב.

יורם שחם, אחד משני הנערים, החליט לכתוב את עלילות אותו מעשה ולפרסם את הפרטים באתר של קיבוצו. שותפו היה רענן (שם בדוי), שלימים חזר בתשובה, עזב את מעוז חיים והעדיף ששמו לא יקושר לעניין.

אולי הושפענו מהסיפורים על מאיר הר ציון? שחם בצעירותו, צילום: אביטל דפנא, ארכיון מעוז חיים

"אני לא זוכר מתי נתקע לנו הרעיון לעבור את הגבול לירדן, שהייתה אז מדינת אויב, חודש אחרי מלחמת ששת הימים בזמן שהאיבה והמתיחות בין שתי המדינות בשיאה", כתב שחם את הסיפור לבקשת יפתח אופק, חבר קיבוצו.

"למה כל כך רצינו לעבור את הגבול לממלכה, ליד הקיבוץ שלנו, ולטייל שם? אולי זה היה בהשפעת הסיפורים של ותיקי הקיבוץ? אולי בהשפעת הסיפורים על מאיר הר ציון?"

יורם היה בן 16, רענן 17. השניים סיכמו לעבור את הירדן, לטפס על הרי הגלעד, לבקר במבצר שחלש על עמק בית שאן וממנו אפשר להביט אל עבר שלושה מקורות מים מרכזיים (הים התיכון, ים כינרת וים המלח), ומשם לשוב הביתה.

יום המעבר נקבע ל-31 ביולי. "אותו ערב חגגו בקיבוץ את חג מחזור – מסיבת סיום הלימודים של כיתה י"ב, עם הצגה, שירים וריקודים", כתב יורם. "החלטנו לנצל את המהומה בזמן שכולם מרוכזים במסיבה, ולחמוק לכיוון מזרח מיד לאחר שירי המקהלה שבהם לקחנו חלק".

השניים עזבו את המקום, לא לפני ששיתפו בסוג הגדול נער ונערה בני הכיתה. בדיעבד השיתוף הזה הוא שהציל את חייהם.

מקום המעבר תוכנן מראש באחת ממעבורות הירדן, מקום שבו גובה המים מגיע עד לברכיים. יורם ורענן התרחקו מהירדן והחלו לטפס על ההר לכיוון מזרח. הייתה זו עלייה אינסופית ומתמשכת, למרות האדמה הנוחה לטיפוס. הם שתו ממעיין אפוף עשבייה, כאילו לא יזכו עוד לשתות מהנוזל המרווה.

בתום שינה בת שעתיים בשטח, השכימו קום והמשיכו ללכת עד שהבחינו בבית בודד. יורם פנה לרענן והציע לו לבקש מים מהבעלים. ערבי חבוש כפייה פתח את הדלת לרווחה וסימן להם להיכנס. הם דיברו באנגלית והזדהו כאזרחי איסלנד.

בעל הבית קרא לאדם נוסף, דובר אנגלית, כדי שיגשר בינו לבין הנערים. וכך כתב יורם: "לאט לאט התקבצו עוד אנשים בבית הקטן הזה. דיברנו עם אחד מהם אנגלית, והסברנו שאנחנו תיירים מאיסלנד שרוצים לראות את המבצר העתיק 'קלעת א'ראבט'. לאחר ששתינו הציעו לנו ליווי עד ליציאה מהכפר . עם ההתקדמות בין הבתים הצטרפו אלינו עוד ועוד תושבים, וילדים ונשים החלו לצרוח 'יהוד'.

התחזו לתיירים מאיסלנד. שחם היום, צילום: אריה גינתון

"נערים וגברים נדחפו בנו, ניסו לגעת. ההמולה הייתה רבה. כל אחד ניסה לתלוש מאיתנו משהו. נכנסנו למעין אדישות כזו, אבל הצעקות סביב רק התגברו. פתאום קרה משהו. אנשים נרגעו והניחו לנו. ראינו ג'יפ צבאי שעומד לא רחוק, כעשרה מטרים מאיתנו, ושני חיילים מתקרבים לפזר את ההתקהלות. הם ביקשו שנבוא איתם למשטרת אבו-סעיד".

הנסיעה לתחנת המשטרה הייתה קצרה. הנערים הושבו מול שני קצינים ואזרח שדיבר עברית צחה, כמעט ללא מבטא. "כמו שהחלטנו טרם היציאה, אם נהיה בידי המשטרה נספר את האמת שרק רצינו לטייל קצת", הסביר יורם.

"כמובן שזה לא נראה להם. אבל השיחה התנהלה ברוגע. התפלאנו לשמוע שהם מכירים את הקיבוץ שלנו ואפילו זוכרים את החברים אלישע ואבשלום. אחרי המפגש עם ההמון המתפרע שרצה לעשות בנו לינץ', הפגישה עם השוטרים החזירה לנו מעט את הביטחון, אבל לא לזמן רב".

הם הובלו לבית הסוהר זרקא, ושם הורידו אותם מכלי הרכב במכות. יורם: "דבר ראשון עשו לשנינו קרחת, והובילו כל אחד לחדר נפרד. רצפת בטון, דלת ברזל עם צוהר קטן שנפתח מבחוץ וזהו". ביומיים הראשונים עברו יורם ורענן חקירות, כל אחד לחוד, שכללו מכות, סטירות וצעקות.

יורם סיפר לחוקריו שמדובר בשיגעון מטופש של ילדים, ואם ישתחרר לא יעשה זאת שוב. להפתעתו הם נשברו, חדלו מהמכות, ומאותו היום גם נפסקו החקירות. מכאן החלה תקופת שבי ארוכה ומתישה בת חודש ימים, עם אוכל מעורר בחילה ותנאים קשים.

אחת מהידיעות בתקשורת שעסקה בהחזרת הנערים

במקביל במעוז חיים סיפרו חבריהם של יורם ורענן שהיו בסוד העניינים על ההרפתקה, ומגעים דיפלומטיים החלו להירקם בין ישראל לירדן כדי להחזיר את הנערים הביתה. משה דיין, אז שר הביטחון, טעם שאם השניים עוד לא נתפסו וישראל תשאל את הירדנים עליהם יחלו אחריהם שם החיפושים והמצב עלול להיות גרוע עוד יותר.

לבסוף הוחלט להמתין יום נוסף, ולאחריו לפנות לירדן דרך האו"ם. תחילה הכחישו בממלכה. המסר לשכנים היה "אל תתעללו בילדים, כנראה הם קצת משוגעים אבל מקורבים לשלטונות בישראל וצריך לשמור אותם שלמים".

לאחר כשבועיים של שיחות בין הצדדים, הודו הירדנים כי הנערים בידיהם בריאים ושלמים ואף התקבלה הסכמה לחילופי שבויים במסגרתם תשיב ירדן גופת טייס שהופל ואת שני הנערים, בתמורה לכ-100 חיילים ירדנים שהיו בשבי הישראלי.

"בוקר אחד נפתחה הדלת ואל החדר הקטן שלי נכנס קצין וחייל צעיר שהחל לנקות את התא", משחזר יורם. "הבנתי שמשהו קורה. אחרי כמה שניות הכניסו גם את רענן לחדר. מעכשיו היינו שוב שניים. עוד יום עבר ועוד יום, ובוקר אחד קשרו לנו את העיניים והוציאו אותנו מהמבנה שהיינו בו לעבר רכב אסירים סגור לגמרי.

"לאחר כשעה וחצי הרכב נעצר, והשומר שהיה איתנו בחלק האחורי קיבל הוראה להסיר לנו את כיסוי העיניים. הצצנו דרך הסורגים וראינו את כל החיילים עוברים על גשר שייח חוסיין. אחר כך ראינו ארון מתים, ואז פתחו לנו את הדלת והובילו אותנו. בצד השני חיכה לנו הרב גורן, שהיה דמות מוכרת באותה תקופה.

"הוא חיבק כל אחד מאיתנו, ואנחנו לחצנו ידיים לכמה קצינים. בירושלים עברנו חקירה בת כשעה וחצי, ולאחריה חזרנו הביתה למעוז דרך כביש הבקעה".

רענן ויורם הגיעו הביתה ונפגשו עם ההורים והמשפחות הדואגות. כחצי שני לאחר שחרורם הוגש נגדם כתב אישום פלילי בבית משפט חיפה בגין "מעבר גבול ללא רשות". לאחר שתי ישיבות קצרות גזר השופט את דינם: שלושה חודשי מאסר בפועל.

"אותו חודש בקיץ 1967 לא הסתיים עד היום. עדיין פוגשים אותי, בעיקר בני המחזור שלנו מקיבוצים אחרים של הקיבוץ המאוחד, ושואלים: זה לא אתה הפסיכי הזה שעבר את הגבול? יפתח אופק חבר הקיבוץ ביקש ממני לכתוב את סיפור המעשה, שישמר גם לדורות הבאים", סיכם יורם שחם, חבר מעוז חיים, ששירת בסיירת מטכ"ל לצד עידו נתניהו. היום הוא עובד בחברה לשיווק חקלאי.