לפעמים אני חושבת לעצמי איך היינו נראים עכשיו בלי שבע שנים. זאת אומרת, איך היינו נראים אילו היינו עוברים שבע שנים רגילות, בלי מחלה ובלי כל תופעות הלוואי שלה.

אני, אישה בת 41, נושקת ל-42. אתה בן 45. על מה, למשל, היינו צוחקים? האם היית ממשיך לקרוא לי רותק'ה ולעשות לי קולות מצחיקים?

היית ממשיך להיות אבא מדהים? צילום: אלבום משפחתי

ואולי היית מספר לי בדיחות שלא ממש היו מצחיקות אותי, או שכן, אבל אני כבר לא ממש זוכרת. האם היית מגיע בערב, וישר - עדיין בסרבל – פותח את הסירים, נוטל כף ומתחיל לאכול מהם, כי למה בכלל צריך צלחת?

ואני אוהבת כל כך לבשל, כי אני יודעת שבסוף היום אתה מגיע ויהיה מי שיאכל. רגע, בעצם תמיד צחקת עליי שלכל ארוחה עם חברים אני מכינה רק סלטים. ואחרי האוכל היית שותה קפה, ובוהה באיזו תכנית ריאליטי לנקות את הראש מהעומס של היום ובלי משים יורד על שקית של 12 חטיפי מיני פסק זמן. ואני לא מצליחה להביא אותך להבנה שהמטרה של המיני שהיא שאולי תאכל פחות.

ועל מה, למשל, היינו רבים? כן, אתה ואני. על זה שאתה חוזר מאוחר וכל הזמן נמצא בעבודה? או על זה שאני מוותרת על ההתפתחות המקצועית שלי לטובת הקריירה שלך? ואולי על זה שאתה לא מספיק מעורב בגידול הילדים ושהכל עליי?

או שמא על זה שאני חושבת שאתה לא משקיע מספיק בזוגיות שלנו? "מיליון פעם ביקשתי ממך לא להגזים", אני לא יכולה לשמוע אותך אומר בחיוך ומנמיך את הלהבות.

ולאן היית מתקדם בצבא? האם באמת היית ממשיך הלאה לעבר פיקוד על מערך הבקרה? האם הייתי רואה אותך בעיקר בלילות, או נכון יותר בחושך, מעולפת אחרי עוד יום שגרתי? ובחופשות, או נכון יותר בהדממה, כמו שאתם קוראים לזה, לאן היינו נוסעים?

האם היינו מטיילים יחד כל המשפחה בחו"ל? ואולי היית ממשיך לטעון שטיסה עם הילדים היא בעיקר עונש ושעדיף לטייל בארץ? האם היינו מפעם לפעם, ככה, בסופי השבוע, מרשים לעצמנו להיות ספונטניים ולהתארגן מעכשיו לעכשיו לטיול, לשינה בשטח? טוב, לא ממש בשטח, אבל אולי בצימר של הרגע האחרון.

ובכל יום שישי, כמו היום, היינו מתארגנים על ארוחה עם חברים ועם המשפחה המורחבת עד שעות הערב המאוחרות? ואתה היית יושב עם כוס יין ביד, או בקבוק שנדי (נו, מה אפשר לעשות, בתוך תוכך היית קצת וינטג'), ומבסוט מהדברים הקטנים שהם חברים טובים ומשפחה?

ומה אני הייתי עושה מבחינה מקצועית? האם הייתי ממשיכה להיות עובדת סוציאלית מודולרית, העוברת מעבודה לעבודה בעקבות העתקת מקום מגורינו? ואולי היה בי אומץ לעשות את השינוי בחיי שבו רציתי כל כך?

והאם היינו ממשיכים להיות חברים הכי טובים? אתה יודע, חברים שבסופו של יום יודעים שיש לנו זה את זה, גם אם לא דיברנו כל היום. האם היית ממשיך להתייעץ איתי על עניינים ארגוניים וחברתיים שהיית נתקל בהם בעבודה, ורוצה לשמוע את זווית הראייה הרגישה שלי?

והאם הייתי משתפת אותך בדילמות שלי כדי לשמוע קול שפוי ורציונלי? האם היית ממשיך להיות אבא מדהים ואיש משפחה רגיש ואוהב, המשתולל עם הילדים, רוקד איתם, מחבק ומנשק בלי סוף?

האם היית אבא וגם מפקד שהילדים היו גאים בו כל כך? לא הרבה פעמים, אבל לפעמים, אני מעיזה ושואלת בזהירות: מה היה קורה אילו?

רותם כרמי