תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על הכיבוש. אני רוצה לדבר על אבא ועל האחים שלי. מבחינתי יש רק דרך אחת לדבר על מלחמת ששת הימים - מלחמה שהייתה הרבה לפני שאני בכלל הייתי חלום של מישהו - והיא לדבר על אבא שלי.

אני יושבת על שפת הכינרת וכותבת מחשבות ושאלות, ומעלה זיכרונות על מלחמה שהיא עבורי סיפורים ועדויות בלבד, אבל עד היום - ברמות כאלו ואחרות - היא חלק ממי שאני גם היום.

מופיע בחלומות שלו עד היום. אבא שלי (משמאל), עופר (מימין) ובאמצע אניטה, בת כיתתם

כשאת יושבת בכינרת עם ילדייך, והכל סביב רגוע ונינוח כשאנחנו בצד המזרחי של האגם, שכולו כיום שלנו וזה מובן מאליו, ופנֵינו אל השקיעה שממול והארבל מסמן את גבולותיו ושקט, איני יכולה שלא לחשוב על שיר המזכיר לי תמיד עד כמה הכול שברירי.

בתי, את בוכה או צוחקת? אמי, את בוכה או צוחקת? ילדה בגדות יצאה ממקלט, ואין בתים עוד במשק. אבא ובובה ושסק... ילדוּת בצל מקלטים, ילדוּת של מלחמה, ילדוּת שבה בתוך הכול, גם נוכחות ההורים הייתה לרוב רגעית בלבד.

50 שנה למלחמה הנראית רחוקה כל כך כשמדברים עליה בשפה של מספרים. אני יודעת שמבחינת המשפחות השכולות נדמה לפעמים כאילו כולם שכחו מלבדן. כי זמן רב כל כך עבר. אבל דווקא בקיבוץ מורכבת המשפחה השכולה לא רק מהמשפחה הביולוגית.

המשפחה הגרעינית בקיבוץ של אז היא הגרעין הזה שבתוכו גדלת, שהיה אתך מאז ומעולם, מאז ולעולם. בני הכיתה שלך, האחים הלא ביולוגיים אבל הטבעיים ביותר שלך. והמשפחה הזאת - שהיא רחבה יותר ממשפחה גרעינית כמו שהטבע מכיר - אינה שוכחת.

זיכרון רחוק. כיתה ג', מסיבת חנוכה בבית הילדים. נרות ואורות למפיונים, הורים ואחים וסבים, וסבתא לאה של אסנת אומרת לסבא אורי בעלה: "הנרות של חנוכה תמיד מזכירים לי את עופר". הייתי בת שמונה, ואני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול.

עופר היה האח הלא ביולוגי של אבא שלי. עופר היה אח של אבא שלי בלב, החבר הכי טוב שהיה לו אי־פעם. וכשאבא שלי התקשר הביתה מהמלחמה ההיא לחדר האוכל כי זה היה ה"להתקשר הביתה" של אז, אמרו לו שהכול בסדר בקיבוץ, אה, וגם שעופר נהרג. כי ככה הודיעו אז, וככה גילית שאח שלך נהרג.

חמישים שנה אחרי, ועופר חי בלב של אבא שלי עד היום. הוא מופיע בחלומות שלו, ועד היום הוא החבר הכי טוב שלו. ועד היום הוא האח שלו, האח הלא ביולוגי, האח שנהרג לו.

החיים חזקים מהכול, מהקלישאות שאין אמתיות מהן. לפני חודש הייתי אחת מתוך אלפי רצים ורצות במרוץ 'הר לעמק'. באירוע הזה פגשתי אח־לא־ביולוגי מהקיבוץ, שסיפר לי שעוד שני בני כיתה שלי נמצאים כאן, משתתפים במירוץ. ופתאום הגיעה ידיעה נוראה. מישהו נפטר באמצע הריצה.

ידיעה שהפכה הכול, שהוציאה את כל הטעם בעיניי ושברה לי את הלב. וכל מה שחשבתי עליו ברגעים אלו של אי־ודאות היו בני הכיתה שלי. האחים הלא ביולוגיים שלי, שכאן אתי במירוץ אף על פי שלא נפגשנו.

האחים הלא ביולוגיים שלי, שלא ראיתי כבר זמן רב כל כך, אבל תמיד תישארו האחים שלי, איפה אתם? מה אתכם? אתם בסדר? אלוהים, בבקשה שזה לא אתם, שלא קרה לכם כלום.

חמישים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, המלחמה שקרתה עוד הרבה לפני שאבא שלי היה אבא, ומה שנשאר לי ממנה הוא המחשבה על כך שכל הזמן, אחרי שנים כה רבות, הוא פשוט מתגעגע אל האח הזה שלו, הלא ביולוגי אבל האח בלב. ועכשיו כשאני אמא, ואולי דווקא כאדם מבוגר, אני רואה חד וברור ועצוב מאוד את אבא שלי הילד, המתגעגע לאח שלו.

ובלב שלי תפילה ותקווה אליכם ועליכם, האחים הלא ביולוגיים שלי, בני הכיתה שלי, שאני רואה לעתים כה רחוקות. הלוא תמיד תהיו האחים שלי, אז אני רק מקווה ומתפללת שתמיד־תמיד תהיו - באשר תהיו - פשוט בסדר.