כשעזב בני הגדול אורי את הבית לאחר כיתה י"ב, ניסיתי לחשוב לעצמי מה הרגשתי כשאני עזבתי את בית הוריי. נוכחתי שאיני יודע. לא עזבתי אותו אף פעם. פשוט לא גדלתי בו.

נלקחתי בגיל כמה ימים מבית החולים פוריה היישר אל בית התינוקות. המטפלות דאגו לי, החליפו לי חיתול, האכילו - סיפקו את צרכיי הפיזיים. אבל הן לא אהבו אותי, לא כמו אמא. אותי בפני עצמי, בלי תנאים, בחוֹם.

הבדידות בלינה המשותפת נותרה כצעקה חנוקה. צילום: הוגו מנדלסון, לעמ

אמא באה מדי פעם בפעם - להיניק, להאכיל. אהבה כל כך לבוא, והתקשתה להיפרד. אבל כמעט שלא יכלה להתעלם מהנורמה המפקחת על הכול: אסור לפנק! יש להימנע מלגנוב רגעים של חום ושל אינטימיות. צריך לפעול על פי הכללים!

קשה היה לחמוק מתכתיבי המערכת, מהלא נעים לי וממה יגידו. הציוויים החברתיים שׂררו בכול. בשיחות סתמיות בארוחת הבוקר, במבטים חוששים לצדדים, לראות מה עושים האחרים.

הפעוט שהייתי לא התלונן. אולי בכה כמה פעמים, והתייאש. לא היו לו מילים. מסביב, בקיבוץ, אמרו הרי שלילד לא חסר דבר. הוא מטופל, נקי מקקי, מואכל...

והוא גם לא מתלונן! ראו, הילדים הלוא שמחים ומאושרים. אבל, כמו שתיארה זאת יעל נאמן, 'חיינו בטמפרטורה של מתחת לאפס בחום הלוהט של שמש נצחית' (היינו העתיד, עמ' 10-9).

אני הייתי כנראה פעוט רגיש, שביקש מוצא ואין, שחיפש משהו שחסר לו, ללא מילים אפילו לחשוב זאת. הבדידות נותרה כצעקה חנוקה, ללא מענה. אין לי זיכרונות. כל שנשאר הוא רגש עמום, כהה, הנקבר בשכבות האחוריות של הלב, מושלך למרתף, נעול, מחכה למפתח. שכבות פנימיות שקפאו, התקשו והתגבשו לכאב עמום בחזה.

ללא מילים, ללא מבע

מאוחר יותר גדלתי בקבוצת לפיד. כיוונו אותנו לקבוצה, ליחסים הוגנים ומוסריים. ובאמת, בדרך כלל לא היו בקבוצה שלי תופעות של אלימות כלפי חלשים. כיבדנו איזשהו גבול בין האחד לאחר. הייתה הוגנות. אולם עד כמה יכולנו לבטוח בזולתנו באמת? עד כמה יכולנו לשתף זה את זה במצוקות הפנימיות? מי התייחס אליהן בכלל?

אין בי טענה כלפי חבריי. לא היה זה התפקיד שלהם לתת לי חום ואהבה. מן הסתם גם אני לא הענקתי זאת להם. כל אחד וההישרדות שלו. בית ילדים אינו בית.

היו לי כוחות, והיו לי הורים שנתנו לי המון, שאהבו זה את זה, וגם אותי ואת אחיי ואחיותיי. הייתי ילד חכם, בעל דמיון. אבל מתחת לחיי הקבוצה העליזים נותרתי בודד, ללא מילים, ללא מבע וללא מענה, בחיפוש נואש אחר חום. בלילה הייתי נזכר באמא.

בואי אמא, בואי אמא. כל האור מזמן הלך לו, אל תלכי פתאום גם את. שבי אתי מעט. ידייך כה חמות. בואי אמא, בואי אמא, שבי אתי עד שאגדל. אמא רקמה לי אז שטיח ירוק, והיו רקומות שתי ארנבות, אחת לבנה ואחת חומה, וביניהן גזר.

הייתי מלטף אותן, ונזכר בה, ומתנחם קצת. עד שאיזה כלב נכנס וקרע את השטיח ההוא לגזרים. הא־הא. אל מי לפנות עם הקשיים? הרי בעצמי לא הבנתי. לא ידעתי לדבר על רגשות. הייתי חזק. אינני בוכה אף פעם. אינני תינוק בכיין.

ובקבוצה התפתחה תחרות סמויה על המקום, על חוֹם מהמטפלות. כל ילד השתמש במה שצייד אותו אלוהים. קינאתי בערן, טרונצ'ו, כשהמחנכת שלחה אותו לכולבו לקנות שש חפיסות סיגריות פולאריס. וגם בהדר, האהובה על המורה, המסודרת והחכמה, בעלת הכתב הנפלא.

המורה והמטפלת היו מסורות ואכפתיות, אבל לא ידעו לאהוב אותי כמו שאני. האם בכלל יכלו לאהוב את כולם?

היה לי כתב מצ'וקמק, מחברות מבולגנות וקשיי התארגנות. התקשיתי לשרוך את הנעליים ולסדר את המיטה בכיסוי מיטה. וחשוב שלא יהיו כפלים! ושהכרית לא תציץ! בבוקר איימו הדרישות החיצוניות על העולם הפנימי, עטוף קורי השינה של הלילה. היה לחץ. צריך לתפקד! הכול דרש מאמץ. הכול נדמה נוקשה, בלתי אפשרי.

לא הצלחתי להכין את שיעורי הבית. הייתי יושב נכלם בכיתה, מקווה שלא יתפסו אותי. ולא הצלחתי להתמיד בשיעורי החלילית. שוב ושוב הייתי מבטיח לעצמי שהפעם אשתפר. הפעם תהיה המחברת שלי יפה, כמו של ענבל קצירי.

וזה אפילו החזיק מעמד כמה ימים. עד שהמחשבות נדדו, כמו איילת שיש לה שמשיה כחלחלת, עם הציפורים.

היום אני יודע שאפשר אחרת. אילון שמיר

נותרתי לבד מול מערכת של ציוויים: תקן את המחברת, תקן את הכתב, עשה מה שצריך! צריך לגרף את המשטח מעלי הפיקוס. צריך לעשות שיעורי בית בחשבון. צריך וצריך, וכמו בשיר, מרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה.

הילד הבודד הוא אני

כיום אני יודע שאפשר אחרת. לשיר, בני בן העשר, שיר יש בעיות דומות. עולם פנימי עשיר וקשיי התארגנות ובעיות של קשב וריכוז. הוא מקסים, ועמוק ופילוסוף. קשה לו להביא את עצמו לעשות משהו שהוא לא אוהב. קשה מאוד! ואני?

אני יושב לידו. לא מלחיץ ולא מאיץ. מרגיע. אומר לו שלא חייבים להספיק הכול. שיעשה כל מה שהוא עושה בנחת רוח. אני עוזר לו להבין את הפחדים שמנהלים מבפנים, שאומרים שאין סיכוי, שעדיף לדחות. השקט הפנימי הופך לעתים קרובות את הכנת שיעורי הבית לחוויה טובה, חוויה שיש בה חיבור לרצון.

הילד ההוא, הבודד, הוא אני והוא בי. גם כיום. יש לי אישה מקסימה וילדים מקסימים, ויש במשפחה חום העוטף אותי. וישנם הוריי, שאני אוהב מאוד ושואב מהם קבלה וחום ואהבה. אבל בפנים, הילד ההוא שם.

כיום אני מוצא מפתח לגשת אליו, שהרי בתודעה המופלאה שלנו אין באמת מוקדם ומאוחר. בכל רגע אני יכול לגלוש במנהרת זמן, לדלג ארבעים שנה אחורה, כמו דאג וטוני בסדרת הטלוויזיה ההיא של ילדותנו.

לפגוש בו, לפגוש בי. להקשיב, לקבל, לתת לו את מה שהוא זקוק לו כל כך: מקום, חום, הבנה שהוא חלק ממני גם כשהוא בוכה וצועק ולא נחמד. לתת אהבה, גם אם הוא (אני) טועה. בלי תנאים.

לאט־לאט השכבות הקפואות נמסות. כתמי הפיח הופכים לכתמי אור, כמו בשמלת השבת של חנהל'ה, נהפכים לכסף המנצנץ לאורו של הירח. הולך ומתפשט חום, בתזוזות קטנות אבל מורגשות היטב, והוא מתפשט בתוכי - לאשתי, לילדיי, לתלמידיי. ברוך השם.

ד"ר אילון שמיר גדל בשער הגולן, חי בקהילת 'בית ישראל' בירושלים, מלמד במכללת בית ברל ובקריה האקדמית אונו