הוא אהב את הקיבוץ. סגן אגמי ז"ל עם עופר מדברי שקיבל במתנה מבדואי בסיני צילום: אביב יצחקי, 1968

נעם היה בן הזקונים להוריו, יצחק ורחל, חברי משק ותיקים בגבעת חיים מאוחד. גדלנו יחד. שישה שבועות בלבד הפרידו בינינו. היינו באותה רביעייה בבית התינוקות ובפעוטון, אבל רק שנינו נשארנו מאותה קבוצה בקיבוץ.

טַלָה עברה לאיחוד עם הפילוג, ושמעון קראוס ומשפחתו עזבו לעיר הגדולה. ציפורה מטס, אמו של אורי מור, טיפלה בנו, ואהבה אותנו, אף שהיינו פרחחים מלידה ואנחנו היינו מטורפים עליה.

נֹעם כבר אז היה חכם, מצחיק, שמח, חמוד, פראי ומלא חיים. ביחד שגענו את שומרות הלילה. היינו בני ארבע כשהגיע הזמן לעבור לגן. אני זוכרת את כאב הפרידה מציפורה, המטפלת, ומנעם, שהיה כמו אח תאום עבורי.

בשנתיים וחצי לאחר מכן גדלנו בשני גנים שונים. גם כשסוף סוף עלינו לכתה א', העבירו אותנו לשני בתי ילדים נפרדים. רק בכיתה ד' צירפו אותנו לכיתה אחת גדולה, בבית הקומותיים מאחורי המטבח הישן. אני זוכרת כמה שמחנו להתאחד אחרי פרידה של שש שנים, שבהן אמנם נפגשנו בשבילי הקיבוץ, אבל לא גרנו באותו בית.

נעם היה ילד אמיץ, שלא פחד משום דבר, ומאף אחד. הוא גם אהב את הקיבוץ, והכיר כל בניין, כל אבן, וכל עץ; ובמיוחד ידע איפה אפשר קצת להשתולל, ואיפה אפשר להתחבא.

הוא היה זה שיזם את ההתגנבויות שלנו למחסן המטבח, ואת הבישולים על הפתילייה של המטפלות, שאותה העברנו לחדר השירותים הגדול בקומת המרתף של הבית הכולל שבו גרנו.

הוא גם יזם את סחיבת הסיגריות מהאספקה הקטנה, הישנה, שהייתה בצריפון קטנטן מאחורי מחסן הילדים, ואת העישון במחבוא מתחת שיח ענק ליד בית השימוש הציבורי, מאחורי בניין המזכירות.

מידי פעם, בימי שלישי בחורף, שבהם הוצג הסרט השבועי, נעם היה משכנע אותנו להזדחל לעבר אולם הפועל ולטפס לחדרון ההקרנה, בצידי האולם, כדי לצפות בחשאי בסרטים שהוקרנו לחברי הקיבוץ המבוגרים.

בקיץ הסתתרנו מאחורי השיחים, בשטח המרעה ליד המקלחת הציבורית, שם הוקרנו הסרטים באוויר הפתוח. תמיד הזניקו את אבא שלי, או את אבא שלו, כדי להעיף אותנו בחזרה לבית הילדים, ולוודא שהלכנו לישון. עד היום יש לי סיוטים מ"הרקיע השביעי", סרטו של אינגמר ברגמן, שאליו התפלחנו באחת הגיחות הליליות שלנו.

היינו חסמב'ה, והוא היה המנהיג

איך הוא שיגע את המטפלות, ההורים, והמורים. הוא היה בחור חכם, ומבריק, שלא קיבל את הסטטוס-קוו, ותמיד אתגר את הממונים עליו. פעם, לאחר חגיגת הפורים שבה הרשו לנו לעשן סיגריות, הוא הובהל לבית החולים עם רעלת ניקוטין חמורה. איכשהו הוא ניצל מזה.

בהזדמנות אחרת הוא איבד את אחת משיניו הקדמיות בגלל מעשה קונדס. הוא נלקח אל מרפאת השיניים, ושם מרים קפלן, רופאת השיניים, החזירה את השן למקומה. למזלו, מרים תמיד אהבה את נעם, שהיה פציינט קבוע שלה. נעם היה מיוחד במינו.

יום אחד נעם החליט למתוח חבל מעל המדרכה המובילה מחדר האוכל לשכונת קוקוריקו, ולחכות שמישהו יעבור, יתקל בחבל, וימעד. אחרי שמישהי נפלה וצרחה עלינו, ברחנו משם.

לא היה סוף למעשי הקונדס שהוא המציא. היינו חסמב'ה, ונעם היה המנהיג הנערץ שלנו. בסופו של דבר שלחו אותו לפסיכולוג בתחנה שבמכללת אורנים, שלשם נשלחו בני הקיבוצים שלא התאימו למשמעת הקשוחה של הקיבוץ.

האמת היא שנעם היה הבחור השפוי ביותר שהכרתי. אבל בחינוך המשותף, ובאג'נדה הקיבוצית באותם ימים, לא היה מקום למי שחשב מחוץ לקופסה. אינדיבידואליות, וסתם התפרחחות ילדותית, נראו כאויבי השיטה החינוכית.

מה נעם חשב על זה? קשה לדעת, אבל לא נראה לי שהוא התעסק בשטויות. הנסיעה לאורנים הייתה הזדמנות לצאת מהשגרה, ונעם שנא שגרתיות.

כשהוא בגר, והזניח מאחוריו את משחקי הילדות, נעם פיתח השקפת עולם מפוקחת, פרגמאטית, ופרקטית; וחוש הומור נפלא, מלווה בציניות בריאה. בשעת הצורך אפשר היה לסמוך עליו במאה אחוז.

לא היה גבול לפוטנציאל שלו. נעם היה גם קומיקאי בחסד. כבר בגיל צעיר מאוד צירפו אותו להצגות פורים, שבהן הוא ביצע תפקידים קומיים בכישרון עצום, ביחד עם חברי הקיבוץ שהיו בגילם של הוריו.

בחיוך ממזרי הוא נתן לחברי המשק הוותיקים הזדמנות להיות מושא להתעללויות הקומיות שלו. לא היה מבטא שאותו נעם לא הצליח לחקות. במיוחד הוא אהב לשגע את אברהם טייכמן, איתו עבד ברפת, בחיקוי מושלם של מבטאו העבה.

נעם היה אחד הבנים המוצלחים ביותר שגדלו בגבעה. סגן בצה"ל ומפקד מחלקה, הוא היה מנהיג מלידה. לפני מותו, בגיל עשרים ושש, נעם עמד להינשא לחברתו לחיים, רחל. היה לו עתיד מזהיר.

נעם נקטף באיבו בתאונה מחרידה בשירותו במילואים לאחר מלחמת יום כיפור. הוא השאיר מאחריו אחות, יעל; ואח, צבי; אחיינים, ואחייניות, וחברים מהקיבוץ, ומהצבא, המבכים את לכתו עד היום. אזכור את נעם תמיד כבן הכיתה החכם, הכישרוני, והמצחיק שלנו. נוח בשלום על משכבך, חבר יקר ואהוב.

לזכרו של נעם אגמי: 11.10.1947 – 5.12.1973

עפרה שרון-עפיר,בת גבעת חיים מאוחד