ד"ר רעות שוהם (44) מעינת, נשואה ואם לארבעה (6, 10, 12, 15) ידעה תמיד מה הכי מושך אותה, וזה להושיט יד לאלו שנדמה לנו שאינם צריכים עזרה – הרופאים.

"בודקת אם הפרשתי קרחונים". שוהם, צילום: ינאי יחיאל

כן, אלה המקדישים את חייהם לטפל בנו. אותם מלאכים בלבן, אסור לשכוח, הם בשר ודם, והם חווים קשיים בדיוק כמו כל אחד אחר. וזה מה ששוהם עושה - מתייצבת לצד המטפלים בתור פסיכולוגית ארגונית.

"בשיעור הראשון של התואר הראשון", היא נזכרת, "לימד אותנו אחד הפרופסורים שתפקיד הפסיכולוגיה הוא לתאר תופעות אנושיות ולהסביר אותן, אבל מעבר לכך, גם לנבא אותן.

"פרויד אמר בין השאר שמרבית הבחירות שלנו אינן מוּדעוֹת לנו, והשתמש במטפורה של קרחון, שמרביתו מתחת לפני הים.

"אני מרגישה שהעבודה שלי כיום עם אנשים ממיסה במעט את הקרחון שלהם ועוזרת להם לתאר את ההתנהגות שלהם ואת הבחירות שהם מקבלים לצד המניעים העומדים מאחוריהן. התובנות האלה הן שהופכות את ההתנהגות האנושית למודעת, נשלטת ומכוונת".

במשך שנים רבות היא עבדה כפסיכולוגית ארגונית עם מגוון ארגונים בהובלת תהליכי שינוי, ליווי מנהלים ועיצוב תרבות ארגונית. הארגון לדבריה אינו אוסף של נהלים, אלא הוא סך כל האנשים המועסקים בו ומערכות היחסים ביניהם. "אשר על כן, האנשים הם הרכיב המעניין ביותר כשאני מתחילה לעבוד עם ארגון", היא מסבירה.

כיצד הגעת לעבוד דווקא עם רופאים?

"מחקר הדוקטורט שלי במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן עסק בהשפעה בין־אישית, כלומר כיצד אנשים משפיעים על הזולת וגורמים לו לעשות את מה שהם מבקשים, ומהן האסטרטגיות האפשריות.

"המחקר בדק את ההשפעה של הורים על ילדים, של מורים על תלמידים ושל בני זוג זה על זה. חשבתי לבדוק את הנושא בתחום שלא נחקר עד כה בהקשר של השפעת רופאים על מטופלים. ההתמקדות שלי בארגוני בריאות הובילה גם את הקריירה שלי להתמחות בארגונים אלו".

מדוע חשוב להפנות אוזן קשובה לאנשי הרפואה?

"מערכת הרפואה בארץ ובעולם עברה שינוי משמעותי, וכיום היא מציבה את המטופל במרכז. בעבר היה כל הידע מרוכז אצל הרופאים, והם היו מחליטים את ההחלטות הרפואיות. כיום המציאות שונה.

"הידע נגיש למטופלים, יש להם יותר כוח, והם רוצים להיות שותפים בקבלת ההחלטות הרפואיות. כוחו של המטופל עלה, והוא נשמע כיום יותר ויותר. למשל, מטופל יכול לכתוב בפייסבוק בנוגע לשירות רפואי שקיבל, ויכול לפנות למנהלי השירות של המרכזים הרפואיים או למשרד הבריאות.

"אנשים רבים מאוד מטפלים במטופלים, אך אותי מעניינים המטפלים. כשאני נכנסת לעבוד עם מחלקה או עם יחידה בבית החולים, אני מתחילה בבדיקות עיניים: העיניים של הצוות נלהבות? ערניות? סקרניות? אדישות? כבויות?"

כלומר, תהליכי השינוי ששוהם מתכננת ומובילה עם המנהלים כוללים תשומת לב לא רק למטופלים אלא גם למטפלים.

"אני נפגשת באופן אישי עם כל רופא, וקודם כל שואלת אותו מה שלומו. זה תמיד מפתיע אותם, שמישהו מתעניין בהם ברמה האישית ומגיע כדי להקשיב להם. משפט שתמיד אומרים לי כשרואים את התג שלי הוא, 'נהדר, סוף־סוף ההנהלה שלחה אלינו פסיכולוג, אנחנו מחכים לך כבר שנים'", היא מתגאה.

מה הקשיים שאת נתקלת בהם?

"העבודה שלי היא קודם כל משרת אמון. אני מדברת באופן אישי עם כל רופא ורופא, ויוצרת אווירה של פתיחות, של אמון ושל דיסקרטיות. הם משתפים אותי בנושאים שעליהם לא סיפרו לאף אחד.

"הסיבה לבחירת המקצוע; התמודדות עם אבל ואובדן; קשיים עם הצוות; התלבטויות באשר להמשך הדרך; מטופלים שהם לא שוכחים; תסכולים; קשיים וגם שחיקה.

"פעמים רבות הבחירה שלנו בעיסוק אינה מקרית, אלא מגיעה ממקומות רגשיים ומהיסטוריה משפחתית או אישית. לא פעם מהשיחה איתי מבין הרופא את הבחירה הזאת בדיעבד ואת הצורך שעליו היא ענתה.

"אני זוכרת מנהל מחלקה שסיפר לי שהוא אוהב מאוד את המקצוע שבו בחר, רואה את היופי שבו, אבל בכל בוקר הוא נלחם עם עצמו וגורר את עצמו לעבודה. הוא מרגיש כבוי ומחכה לסוף היום, ללכת הביתה.

"בשיחות בינינו נחשף אט־אט קצה הקרחון, והוא הבין שהמאבקים הפוליטיים בבית החולים ובתוך צוות המחלקה שחקו אותו, ושהוא משלם מחיר בריאותי ומשפחתי על כך. הוא החליט על שינוי, ועבר לבית חולים אחר. בשיחות בינינו בימים אלו הוא נשמע שוב נלהב ומלא חיים".

זווית נוספת שבה תורמת הפסיכולוגיה הארגונית, כך לפי שוהם, היא עיצוב של תרבות ארגונית ערכית וחיובית.

"היתה מחלקה שבה סיפרו לי המתמחים שאם סיים אחד התורנים את העבודה שלו בלילה, הוא היה הולך לישון ולא עוזר לתורן השני. זו דוגמה שבה מנהל המחלקה לא יכול לכפות תרבות מחלקתית הכוללת עבודת צוות ואווירה נעימה בין המתמחים.

"כאן אני מלווה אותו ואת המתמחים, וביחד אנחנו עובדים על מערכות היחסים ביניהם", היא מתארת.

האם חיי הקיבוץ או הקיבוצניקיות היו קטליזטור להחלטה לעסוק בתחום?

"סבא וסבתא שלי היו חלק מקבוצת נערים ונערות בני 18 שחלמו לפני כמאה שנה על הקמת קיבוץ עם ערכים של שוויון, של עזרה הדדית, של עבודת כפיים ושל הסתפקות במועט. החלום היה מתאים לאותם ימים.

|הם עבדו קשה מאוד להגשים אותו, וגם שילמו מחיר יקר על הדרך שבה בחרו. אני דור שלישי בעינת, וכיום מגדלת פה את הדור הרביעי, שמתעניין לפעמים ושואל על נושאים שנראים לו כמדע בדיוני, כמו לינה משותפת, גיוסים, חדר בנעורים, חדר אוכל או מכבסה.

|הערים סביבנו התאימו את עצמן לקדמה, כך גם הקיבוץ, והחלום של סבא וסבתא שלי אינו החלום שלי או של הילדים שלי.

"לגדול בקיבוץ משמעו לגדול כחלק מקהילה שיש לה יכולת עצומה של תמיכה ושל תחושת שייכות וזהות, ואת היתרונות האלו של קהילה ושייכות אני מתרגמת בעבודה שלי לתרבות ארגונית.

"הדור השלישי שלנו מאזן יותר בין הקהילה לבין האינדיבידואל, בהתאם לערכי התקופה המודרנית. האיזון הזה הוא תמה מרכזית בשיחות שלי עם הרופאים. גם אצלם הערכים השתנו, וכיום הם חושבים יותר על הצרכים, על הרצונות ועל החלומות שלהם, ועושים שינויים בקריירה התובענית.

"בסוף היום, בנהיגה הביתה, כשהנוף העירוני הופך לכפרי והשדות נפרשים לפניי, אני בודקת עם עצמי אם היום הפשרתי קרחונים, אם בדקתי עיניים ואם תרמתי במשהו לאחד הרופאים שנתן בי אמון ושיתף אותי בחייו".