צילום: Shutterstock בת קיבוץ צעירה מסיימת את שירותה הצבאי ומתלבטת אם להתחיל ללמוד או קודם לטייל בעולם. חבר מבוגר איבד את מקום העבודה שלו ומחפש פתרונות כיצד להמשיך להתפרנס, בקיבוץ או בחוץ. בחור בשנות השלושים לחייו השתכנע שהגיע הזמן להקים משפחה, אלא שהוא מתקשה למצוא את "האחת". אפשר להוסיף דוגמאות, אבל המשותף להן ברור: אדם נמצא בצומת כלשהו ועליו לקבל החלטה כיצד לפעול, לאן לנוע. האם הוא יכול לבחור כרצונו?

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
גם יחסי העבודה מתחדשים בקיבוצים
חנוכה בגרסה עירונית: חנה זלדה מתהפכת בקברה
לכבוד החנוכה: הטיפוסים הכי מדליקים בקיבוץ

כולנו נסכים שלא, מפני שיש תמיד "אילוצים": הציונים בתעודת הבגרות של הצעירה, מצב בריאותו של החבר המבוגר והרקורד המקצועי שלו, רמת הביישנות של הבחור, ועוד.

הסופר והפילוסוף האמריקני סטיבן קייב טבע את המושג "סולם החופש", ואפילו נתן לו קיצור קליט: FQ (על משקל ה-IQ הידוע, אלא שפה מדובר על Freedom Quotient ולא על אינטליגנציה). הרעיון הוא, בקצרה, שאפשר למדוד את יכולת הבחירה של אדם ואת הכושר שלו לבחור - כפי שמודדים את האינטליגנציה שלו, וכפי שיש קורסים לפסיכומטרי (נכון, פסיכומטרי אינו מודד IQ, אבל נתעלם מזה לרגע) אפשר גם לשפר את יכולתנו לבחור את דרכנו בצומתי החיים, וגם בין המנות המוגשות בארוחת הצהריים, או איזה עיתון לקרוא.



סולם החופש של קייב נבנה על שלושה מרכיבים: היכולת לייצר לעצמך אפשרויות, היכולת לבחור ביניהן והיכולת לממש את בחירתך. המרכיב הראשון יימדד בעיקר על פי רמת היצירתיות שלנו (מבחן ידוע בנושא זה: כמה שימושים אפשר לעשות בעטיפה של סוכרייה, או בגלגל של אופניים).

ככל שנגלה יותר אפשרויות, גם כאלה שלא חשבנו עליהן קודם, יהיה סיכוי לתוצאה סופית טובה יותר. לכן יציאה של הבחור לפאב הקיבוץ היא רעיון טוב בחיפוש המיועדת, ועוד יותר טוב יהיה אם יוריד כמה צ'ייסרים להפחתת רמת הביישנות (המלצה: משקה ראשון, שני ושלישי חינם לאלה שכתוב להם על המצח "אני בא לפה בשביל זה").

המרכיב השני מותנה בגורמים כגון מיומנות בשקלא-וטריא של החלופות השונות, על יתרונותיהן וחסרונותיהן, וגם (מאוד!) ביכולת לדחות סיפוקים. בהקשר הזה ידוע "מבחן המרשמלו" עוד משנות השישים של המאה הקודמת: לקבוצת ילדים בני ארבע ניתן מרשמלו (שמבחינת הפופולריות הוא המקביל האמריקני לבמבה, אבל הרבה יותר טעים ממנה) בצירוף הבטחה שיקבלו מרשמלו נוסף אם יוכלו להתאפק עשרים דקות לפני זלילת הראשון.

במבחנים של סתגלנות ואחריות שנערכו להם כשהתבגרו, התגלתה התאמה רבה בין הילדים שהצליחו להתאפק לבין המצליחים בחיים. דחיית סיפוקים דורשת שליטה עצמית, ומי שניחן בה יוכל לבחור בחלופה הטובה יותר, גם אם תגיע מאוחר יותר.

המרכיב השלישי, יכולת המימוש של הבחירה, תלוי כמובן בכישורים הפיזיים והמנטליים (מאוחר מדי עבורי לבחור להיות מדריך סקי, או האקר מחשבים) וגם במידת כוח הרצון והנחישות. כולנו מכירים רופאים, טייסים, בעלי תפקידים בכירים בקיבוץ או ראשי ממשלה שהגיעו לאן שהגיעו בעיקר בזכות כוח הרצון, גם בלי לקרוא את ניטשה ואת שופנהאואר.

האם אפשר לשפר את ציון ה-FQ שלנו, כפי שמשפרים ציון פסיכומטרי? האם זו אפשרות לעוד יזמות של קורסים? נראה שהתשובה חיובית. מאחר שהמטען הגנטי סגור ולא ניתן לשינוי, נותר לעבוד על תנאי הסביבה והחינוך: מה משדרת סביבתו של הילד? האם היא פותחת לו אפשרויות, מסבירה לו שהרבה תלוי בו, נותנת לו הזדמנות לתרגל דרגות חופש שונות ובחירות המתאימות לגילו? בחירה בין במבה למרשמלו תתאים לגיל חמש, בין ריהאנה לביונסה - לגיל 15, בין כירופרקטיקה לדיקור לגיל 45, ובכיוון בחישת הסוכר בתה - מגיל שישים ומעלה.

העובדה שאפשר לתרגל ולשפר את ה-FQ היא לכאורה טיעון מנצח מול הדטרמיניסטים, אלה הגורסים שהכל נקבע מראש - על ידי האל, או באופן לוגי, או בגלל חוקי הטבע. הדטרמיניסטים ידחו בזלזול ניסיון זה ויאמרו שגם היכולות הללו שלנו לשפר את ציונינו בסולם החופש נקבעו מראש - לא רק הגנטיקה שלנו אלא גם תנאי הסביבה.

תפישה דטרמיניסטית-מטריאליסטית מחמירה, הגורסת שהכל הוא חומר, כימיה ופיזיקה במוח שלנו,
ושהנפש החופשית היא רק סיפור נחמד שאנו מספרים לעצמנו - תרגיש בקושי "מכה בכנף" ותשיב שסולם החופש, כמוהו כסולם יעקב, הוא חלום בלבד.

הדרך החלופית היא לשכנע את עצמנו שבחרנו נכון. קוראים לזה רציונליזציה, אבל עליה - בטור אחר.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
האם "קיבוצניק" זאת מחמאה או עלבון
המוסר הקיבוצי: מה חשוב - כוונות או תוצאות
הקיבוצים ואנחנו - כולנו מפלצות