צילום: ארכיון קיבוץ נען כשהרמקולים בגן הילדים של ג'וניור 2.0 ניגנו ברמת, דציבלים שאסורה גם על פי חוק וגם לפי כל אמת מידה מוסרית, את הגרסה הים תיכונית של "מעשה בלביבות" (רבי קלמן וחנה זלדה ודאי מתהפכים בקברם) - הסתכלתי בייאוש הולך וגובר על ההורים המאושרים ומדושני העונג שנאספו סביבי לכבוד מסיבת החנוכה וניסיתי לאתר, ללא הצלחה מרובה, קורבן קיבוצניק לשעבר נוסף שנשבה בעל כורחו במערכת הכפייה העירונית הדורסנית.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
לכבוד החנוכה: הטיפוסים הכי מדליקים בקיבוץ
האם "קיבוצניק" זאת מחמאה או עלבון
המוסר הקיבוצי: מה חשוב - כוונות או תוצאות

הילדים עצמם, ובתוכם גם ג'וניור 2.0 שלי, נראו שמחים למדי כשנעטפו על ידי הגננת והסייעות בטליתות מנייר ויצאו השוקה להביא ל"רעייתם האהובה" קמח, שמן וסוכר כדי שזו תכין להם לביבה חמה ומתוקה, בדיוק כפי שנפשם חשקה (ולא נפתח עכשיו את הדיון על זה שמדובר בכלל במתכון לסופגנייה...). לאן אתם רצים? למה לא ללכת פשוט לחדר האוכל?



אף על פי שכלפי חוץ הצלחתי, במאמץ לא מבוטל, לשדר קור רוח ועליצות ואפילו הסכמתי משום מה, ברגע של חולשה, לעטות על עצמי סינר לבן אווילי וכובע מגוחך בצורת סופגנייה ולפצוח בריקוד מבזה מול הנוכחים, תוך שאני אוחז במגש סופגניות ריבה נוטפות שמן - נמלא לבי יגון וגל של רחמים עצמיים שטף אותי. היכן תערוכת החנוכיות המסורתית של הענפים, תהיתי ביני לבין עצמי, ומי ישמור על מסורת מצעד הלמפיונים המרגש?

השאלות כבדות המשקל עלו וצפו באוויר ולא הצלחתי לגבש להן תשובה מסודרת. במקום רוח חג מרוממת עטפה אותי לפתע רוח נכאים, וגם מגש הלטקעס, החביבות עליי בדרך כלל, לא הצליח לשפר את המצב מבחינתי. חנוכה, כפי שהתוודיתי בעבר, אינו נמנה עם רשימת החגים החביבים עליי. נהפוך הוא. מדובר בחג מעצבן באופן מיוחד בגלל כמה סיבות קרדינאליות:

אל"ף - מעוז צור ישועתי. אני מניח, במידה רבה של סבירות, שאם גם לכם היו קוראים מעוז והייתם גדלים בקיבוץ שבו מאות אנשים בחדר האוכל היו מסתכלים עליכם ורק עליכם (או לפחות כך היה נדמה לכם) בכל פעם שהיו פוצחים בשיר המסורתי לאחר טקס הדלקת הנרות, הייתם מוגדרים "נפגעי טראומה" וזכאים לפיצוי כזה או אחר על הנזק הנפשי הבלתי הפיך שנגרם לכם.

בי"ת - על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים. איזה אוהד "הפועל" מדופלם, אדום אמיתי בכל נבכי נשמתו, יהיה מוכן להסכין עם חג שבו שרים ומהללים את המכבים הנאלחים על ניצחונם הגדול?

גימ"ל - חופש לילדים, עונש להורים. בעוד מערכת החינוך עשתה, כרגיל, דין לעצמה ואפשרה לעובדיה בני המזל לצאת בעיצומה של השנה לשבוע של חופשת סקי בהרי האלפים, ההורים בעיר לא זכו לקבל ולו יום חופש אחד מהעבודה והם נאלצים מדי חנוכה לחפש פתרונות לצאצאים שנותרו בבית, חסרי מעש ודאגות.

דל"ת - נר לי דקיק ובעיקר מציק. אם בילדותנו במשק היו חנוכה ול"ג בעומר חגים נחשקים
בזכות האישור הלא פורמלי שניתן לנו לבטא את דחפינו הפירומניים ולהצית כל אלמנט שמצאנו לנכון, הרי שכעת דורשת הדלקת הנרות השגחה צמודה של ניידת כיבוי אש ליד כל בית בישראל, והסכנה המוחשית של שריפה עקב פעילות טפטוף נרות שגרתית מדירה שינה מעיניי. אין צורך להזכיר שכבר מזמן הבעתי תמיכה בהוצאת ארגון להב"ה אל מחוץ לחוק, ואני שב ומדגיש שאין לי כל צורך בלהבה משלי, אצלי בתוך הבית.

בגן של ג'וניור 2.0 נמשכת החגיגה בלי שאיש שם לב לפרצוף החמוץ והמדוכא שלי. עכשיו מסובבים הילדים סביבונים כשברקע מתנגנת גרסה צורמנית של זמרת לא מוכרת לשירו הקלאסי של מתי כספי "הסביבון שלי". אני מאלץ עצמי להקשיב למילים: "הסביבון שלי מרגיש נורא חשוב/ הוא מסתובב ומסתובב לו שוב ושוב/ סביב ימינה שמאלה או ישר/ ולא אכפת לו כלום, הוא מאושר". נו בטח, הסביבון הזה הרי גר בכפר.

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
דברים שלא למדתי בקיבוץ: לעשות כסף
הקיבוצניק לשעבר: לא יודע איך לבחור
מתכנן להבריז מהמילואים, עד הקריאה הבאה