צילום Shutterstock "יא חת'כת קיבוצניק" זרק לעברי לאחרונה אחד ממכריי, הרחוק מרחק רב מלהיות קיבוצניק בעצמו. מטון הדיבור שלו ניתן היה להבין באופן חד משמעי שכוונתו אינה להחמיא. השבתי לו: "תודה על המחמאה". חבר אחר, בפייסבוק, קרא לי "שמאלן שכמוך". גם הוא התכוון לקלל, וגם לו השבתי "תודה על המחמאה", אבל התחלתי להרהר כיצד העולם מסתובב, ובעצם מתי הופכת מחמאה לעלבון, ולהיפך.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
דברים שלא למדתי בקיבוץ: לעשות כסף
יום שישי ה-13: זהירות מאמונות טפלות בקיבוץ
הקיבוצניק לשעבר: לא יודע איך לבחור

דוגמאות? הכינוי "ממזר" הוא אחת הקללות הגרועות ביהדות. מי שנולד לאם נשואה שלא מבעלה, לא יבוא בקהל בני ישראל ולא יתחתן עמם במשך עשרה דורות. אבל בפי אנשים שאינם דתיים, ובעולם המודרני, הפכה המילה כינוי לבעל תושייה, ממולח, שובב - כולם מונחים חיוביים.

ה"בן זונה", שבמקור היה, במשמעות הישירה, קולגה של רחב מיריחו - הפך כבר מזמן לתואר מחמיא מאוד: "זה היה סרט בן זונה", או "התסרוקת שלה, בת זונה", מקביל ממש ל"מדהיייים" או ל"מאמממם".



השנה כתבה לי מישהי, בתגובה למכתב ממני המבהיר נהלים מסוימים בקיבוץ, שאני מתנהג "כמו פקיד". השבתי לה שאת הנהלים הללו קבע הקיבוץ ושאני גאה להיות כיום על תקן פקיד, לאחר שנים רבות תחת התואר "מנהל". בקיבוץ של אתמול נחשב פקיד למקצוע כמעט בזוי, שריד ליהדות הגלותית ואנטיתזה לכיבוש האדמה ולחלוציות. היום כמעט כולם רוצים לעבוד ליד שולחן במשרד ממוזג. "פקידון" נשאר עלבון, אבל פקיד כבר לא.

המונח ההפוך מפקיד הוא אולי ה"פלאח" המפורסם. במקור הוא כינוי בערבית לעובד אדמה, והדימוי הוא של אדם בוּר ופשוט, אנאלפבית ההולך אחר חמור ומחרשה ומניח לאחרים להעבידו ולנהל את העולם. אבל בקיבוצים הפך הכינוי מעלבון למחמאה: הפלאחים הם המפרנסים, הנוהגים בטרקטורים ענקיים, חלומו של כל נער.

מחמאות בתחום שבינו לבינה הן בכלל עסק מסובך. מדוע אם אומר לאישה שיש לה אצבעות יפות זו תיחשב למחמאה, אך אם אהלל איבר אחר בגופה אחטוף תלונה על הטרדה מינית? זו שאלה רטורית, אני יודע את התשובה, אבל ליתר ביטחון איני לוקח סיכון, ונמנע מלהחמיא גם לאלה וגם לאלה. מאימת הפוליטיקלי קורקט אני נמנע אפילו לציין באילו איברים מדובר. גם ה"כוּסית" החל למיטב ידיעתי כמחמאה, אבל הפך, בצדק, לעלבון ולמונח המחפיץ נשים (בתגובה הומצא ה"כוּסון", כמובן, אבל הוא נשאר מחמאה).

ובעניין קרוב: הפסקתי להחמיא לרעייתי על כל בגד חדש שקנתה לעצמה, כי פעמים רבות מדי התברר שהבגד כבר בן שנתיים והיא ממש נעלבה מרמת תשומת הלב שלי למחלצותיה. אז היא אומרת לעצמה "תתחדשי" וגם "תודה", וכולנו מרוצים.

מקצוע המטפלת היה, והנו, מכובד ומוערך אצלנו גם היום, למרות המודעות שלנו לשכר הנמוך המשולם בעדו "בחוץ". בעבר הקיבוצי הרחוק המטפלת, זו שלמדה בסמינר, היתה הסמכות העיקרית כאשר הילד היה חולה או מצוברח, ולהורים הצעירים לא היה מושג מה לעשות. מול זאת, ל"סינדרום המטפלת" יש משמעות שלילית בבירור. הוא מסמן את אחת הנכויות של בני הקיבוץ - ההמתנה שמישהו כבר יטפל, יחליט ויעשה בשבילם. הנה עוד מחמאה שנהפכה על פניה.

אז האם "קיבוצניק" הוא מחמאה או עלבון? התשובה המשעממת והמתבקשת מאליה היא,
כמובן: תלוי. תלוי מיהו האומר (מאוהבי הקיבוץ או משונאיו, מבעלי הניסיון או ממי שאין להם מושג), תלוי אל מי מופנה הכינוי (אל קיבוצניק "אסלי" מלידה או אל תושב שזה עתה עבר להרחבה), ותלוי גם בסיטואציה ובכוונה - האם מדובר בשיחה על ביזנס, על מוסר עבודה, על מומחיות בקניות, על יושר?

התשובה הלא משעממת והלא מובנת מאליה היא ש"קיבוצניק" היא מחמאה גדולה, לפחות בעיניי ובעיני אלה שאני מוקיר, ממש כמו "שמאלן" (היום כל מי שמשמאל לליכוד זוכה לתואר הזה, גם לפיד, אף שהחל ללבוש טלית). מי שבוחר להיעלב מאחד משני הכינויים הללו - ראוי שיבדוק את עמוד השדרה המוסרי והחברתי שלו.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
המוסר הקיבוצי: מה חשוב - כוונות או תוצאות
הקיבוצים ואנחנו - כולנו מפלצות
רצח בקיבוץ - יכול לשנות היסטוריה?