צילום: Shutterstock מנהל הכולבו הקיבוצי ובעלת חנות היד שנייה (אחת מאלפי היזמויות הפרטיות שצצו בקיבוצים) מנהלים דיאלוג. זה אומר: אני איני מרמה את הלקוחות מפני שבטווח הארוך זה אינו כדאי, אאבד את אמינותי ואז גם את פרנסתי. אומרת השנייה: גם אני איני מרמה אותם, אבל פשוט משום שרמאות היא פסולה מבחינה מוסרית. לא מתנהגים ככה.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
הקיבוצניק לשעבר: לא יודע איך לבחור
יום שישי ה-13: זהירות מאמונות טפלות בקיבוץ
מתכנן להבריז מהמילואים, עד הקריאה הבאה

לאחר זמן מה נרדם הכולבויניק (שיחה על ענייני מוסר היא דבר מעייף), והנה, זבוב מתיישב על אפו. רוצה חברתו לגרש את הזבוב ומכה בחוזקה על אפו, אולם הזבוב מתעופף לו, כדרכם של זבובים, והמכה ניחתת על אפו ומקפיצה אותו בזעקת שבר. הנה הדגמנו בקלות את אחד הוויכוחים הגדולים החוצים את תורות המוסר השונות - האם נכון להאמין במוסר של כוונות או של תוצאות.

זה שאינו מרמה כי פשוט אסור לרמות, מפני שמוטלת עלינו חובה לנהוג ביושר, הולך בעקבותיו של עמנואל קאנט והצו המוסרי שלו (עשה מעשיך על פי הכלל שתרצה שיהיו לחוק כללי). זו הגישה הקרויה דיאונטולוגית - רק הרצון הטוב הוא הטוב המוחלט, כוונותינו מונחות על ידו ולכן הכוונה, לאו דווקא התוצאה, היא הקובעת.



לכן אנו שופטים באופן שונה את מי שהורג אדם בכוונה (וקוראים לזה רצח) ואת ההריגה בשגגה, שנקראת תאונה, אף כי התוצאה, מוות - זהה. התנהגות מוסרית לפי גישה זו אינה באה לשרת מטרה, כי אז היה ערכה נקבע לפי המטרה שהושגה או לא, אלא היא ציות לחובה, לחוק מוסרי אוניברסלי. הניסיון לגרש את הזבוב - כוונתו היתה טובה, ולכן היה מעשה טוב, אף כי המטרה לא הושגה. זהו מוסר הכוונות.

מנהל הכולבו, שאינו מרמה כי לא כדאי, הולך בעקבות ג'ון סטיוארט מיל וחסידי התועלתנות. האושר, לדידם, הוא קנה המידה המוסרי, ולכן מה שגורם יותר אושר (שמשמעותו הנאה או הימנעות מכאב) - הוא יותר מוסרי. חשובה התועלת שהשגנו, לאו דווקא למען עצמנו אלא לטובת "העולם" או האנושות, ככל שמנהלי כולבו, וקיבוצניקים בכלל, חושבים עליה.

אהיה ישר, כי זה כדאי בטווח הארוך. לפי התועלתנים הניסיון לגרש את הזבוב היה שלילי מבחינה מוסרית, לא בגלל הסכנה לחיי הזבוב, כפי שסבורים נזירים הודים, אלא מפני שגרם לחבר כאב. התוצאה היא הקובעת. הערה חשובה: המועיל אמור לכלול את המהנה, ולא להיות בניגוד לו. יש הנאות לגוף (וגם לרוח) שאפשר להעריכן באופן כמותי או באופן איכותי.

וכעת, לשדה המוקשים של עבודה ופרנסה, תוך התעלמות משלטי האזהרה של הצודקים הקבועים. בקיבוץ המסורתי סופרים שעות עבודה. מאחר שהעיקרון הראשון בו הוא שכל העבודות שוות זו לזו, זהו הדבר היחיד שניתן למדידה. השאלה עד כמה אני יעיל בעבודה (אני? ודאי, הזולת הוא זה שממזמז את הזמן), או האם בענף שלי יש אבטלה סמויה (מה פתאום, רק אצלם) - היא עניין למנהלים, אבל לא משפיעה על התקציב שלי.

הכוונה היא החשובה: לבוא בזמן ולעשות כמיטב יכולתי. אם זה קורה - מילאתי את הצו של קאנט. אם כתבתי במשך שעתיים שיר לאדל, שיכניס רבבות יורו, או אם המסגר תיקן בזמן זה קומביין שעולה מיליון ש"ח - אין זה משנה. רושמים לנו שעתיים עבודה. מן הצד השני עומדים מיל והתועלתנים, שמודדים בעיקר את התוצאה: ההכנסה, הרווח או ההוצאה שנחסכה. עבדתי מעט והרווחתי הרבה - יופי לי ולכולם. עבדתי הרבה והרווחתי מעט - אני נחשב לנטל.

בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת סירבו הקיבוצים להכניס עבודה שכירה לחצרם,
למרות הפצרות בן-גוריון, מפני שראו בה ניצול. עבודה עצמית נחשבה לערך מוסרי. התוצאה היתה שהקיבוצים הכריחו מנהלנית מצטיינת לעבוד בחינוך, ועובדת מעיר סמוכה נותרה מובטלת. כוונה טובה, תוצאה רעה. אבל אם איש חסר כול יפרוץ למרפאת הקיבוץ ויגנוב משם תרופה שכיסו אינו מאפשר לקנותה - יהיה לו טוב, הנזק לקיבוץ יהיה זניח, ובכל זאת לא נסכים לזה.

אין דרך סלולה להכריע בין קאנט למיל, האם העבודה או הפרנסה היא הקובעת. בקיבוצים נעה המטוטלת בשנים האחרונות לכיוון התועלתי. הטרנד השיתופי בעיר (בתחבורה, באוכל, בטיפול בילדים) הולך גם הוא בנתיב הזה, והוא חיובי גם בכוונות וגם בתוצאות. אנחנו גם אבותיו וגם מחקיו, שנאמר: השכלתי גם ממלמדיי וגם מתלמידיי.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
הקיבוצים ואנחנו - כולנו מפלצות
רצח בקיבוץ - יכול לשנות היסטוריה?
מדוע נשחק העונג הקיבוצי