צילום: Shutterstock רכב עירייה שחלף על פניי ברחוב בשבוע שעבר משך את תשומת לבי. זה קרה בזכות הסטיקר שהוצמד אליו עם הכיתוב: "מחלקת שפ"ע". שפ"ע? ניסיתי לפצח את החידה. נכון שיש שפע של מחלקות מיותרות בעירייה, אבל זאת לא סיבה טובה לגאווה, למיטב הכרתי. לבסוף הבנתי שמדובר ב"שיפור פני העיר", מטרה מבורכת כשלעצמה, אבל המחשבות על השפע הפתאומי המשיכו להטריד את מנוחתי.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
הקיבוצים ואנחנו - כולנו מפלצות
בלי תפרים, בלי טחורים, בלי פוזה: רצתי 33 ק"מ
רצח בקיבוץ - יכול לשנות היסטוריה?

מפעם לפעם משתמשים אנשי אקדמיה, או סתם פוליטיקאים ששפתם עשירה יותר, במונח "חברת השפע". השפע הסובב אותנו פותח אפשרויות בלתי מוגבלות של רכישת מוצרים שאין בהם כל שימוש, רק לצורך השלכתם לאשפה כעבור כמה שנים כדי לפנות מקום בארון לחפצים חדשים, נחוצים עוד פחות, שהובאו הביתה אחר כבוד בתום עוד מסע קניות "מוצלח".

אבל עם כל הכבוד לחברת השפע, ויש כבוד, הבעיה האמיתית שנוצרה היא לא הדחף הטבעי - אם יורשה להכניס הבחנה נגועה במיזוגיניות - במיוחד של המין הנשי - ליצור בבית מחסני גרוטאות של חפצי "מה, זה היה במבצע, הייתי חייבת", אלא החופש החדש והבלתי מוכר של הקיבוצניק לשעבר לבחור. חופש? אולי המונח "אנרכיה" ייטיב להגדיר את גודל הבעיה שנוצרה.



בחירה חופשית אינה עניין של מה בכך. כשהיינו ילדים היה המושג הזה מתאר התלבטות בין שני סוגי נעליים שהובאו למחסן עבור כל ילדי המשק - לפעמים גם זוג אחד לבנים וזוג לבנות, דבר שהפך את הבחירה למצומצמת עוד יותר. גם חולצות חדשות לפסח היו מגיעות לא בעשרות וריאציות, כך שבסביבות 1982, למשל, הסתובבו כל ילדי המשק עם טי שירט של סדרת הטלוויזיה "תהילה" (בצבעים שונים, יש לציין). זה פשוט מה שהיה. לבר מצווה ביקשתי אופניים. לא שזה בדיוק מה שהייתי צריך, אבל איכשהו תמיד ידעתי: לבר מצווה מקבלים אופניים.

בחדר האוכל היה אמנם סוג שונה של ביצה בכל בוקר, אבל היה ברור שתהיה ביצה, והיה גם ברור שביום חמישי יהיו פנקייקים. אם היינו מגיעים לארוחת צהריים אחרי 14:00, ידענו שחבל על הזמן - אוכל כבר לא יהיה. כשהתחלנו לעבוד, מספר הענפים שבהם הורשינו להיקלט היה מוגבל יחסית, ואם לא רצית להיחשב לרכרוכי ולהיות יעד לבדיחות על חשבונך, היית בוחר במקום עבודה "גברי" כמו הגד"ש, המטעים או הרפת - בדיוק כמו שהבנות, מאותן סיבות, מצאו את עצמן בבתי התינוקות או בחדר האוכל.

מה רבה היתה ההפתעה כשנחשפנו לעולם החיצון, ובו, כמעט בדרך קבע, היו יותר משתי אפשרויות בחירה. בגדים? אפשר להסתובב ימים, שבועות וחודשים בשלל חנויות שכל אחת מהן תציע מגוון של דגמים חדשים שטרם ראית כמותם. זה המקום לגלות למאותגרים אופנתית: יש מכנסיים אחרים מלבד ג'ינס; אוכל? לא מוכרחים לאכול ביצה בבוקר. רגע רגע, זה עוד לא הסוף - גם לא חייבים לאכול ארוחת בוקר, צהריים או ערב, וניתן לבחור את שעות האכילה המתאימות לך אישית. שומו שמים, אין ספק שהעולם התקדם מאוד בשנים האחרונות.

כמעט בכל תחום של החיים בעולם העירוני החיצון, נדרש האדם הפשוט לבחור ביותר מבין שתי אפשרויות,
וזה ממש לא קל. ניתן לשלם בכמה דרכים מלבד במזומן, למצוא דרכי בילוי אחרות מלבד הדיסקו האזורי, להעדיף קופת חולים אחרת על ה"כללית", לשכור את השירותים של בנק מסוים, קרן פנסיה, כבלים או לוויין, את חברת הסלולר ואת סוג המכשיר, סוג המכונית, והרשימה עוד ארוכה.

הכל מבלבל, הכל בלתי מוכר. השפע מסנוור ורק בטיסות אתה נזכר פתאום בקיבוץ הישן והטוב, כשהדיילות מעירות אותך ומתקיפות: עוף או בקר? "או", אתה מתלהב, "איזה יום היום? ראשון? אז ברור שעוף, כולם יודעים שלא מגישים בקר בחדר האוכל ביום ראשון".

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
מתכנן להבריז מהמילואים, עד הקריאה הבאה
האופנובוצניק: חלום של קיבוצניק מזמן אחר
פעם בקיבוץ גם אני הייתי קורבן לאבק