צילום: Shutterstock נתחיל מהסוף: במובן הביולוגי-גנטי, וגם הנפשי והחברתי, רובנו הגדול מפלצות במידה זו או אחרת. מיד נראה מי ולמה - אבל נחזור להתחלה, שהיא, במקרה הזה, המיתולוגיה היוונית. בלרופון היה בחור נועז, שעליו הטיל המלך יובטס משימות שנועדו להביא למותו.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
מתכנן להבריז מהמילואים, עד הקריאה הבאה
האופנובוצניק: חלום של קיבוצניק מזמן אחר
הקיבוצניקית בריצה: התמזגות עם האספלט

הראשונה בהן היתה להרוג את המפלצת כימרה, יצור מפחיד יורק אש שראשו אריה, גופו עז וזנבו דרקון. הומרוס (בתרגום טשרניחובסקי) מתאר אותה כך: "איומה, בת אלים ולא מבנות אדם היתה. ראשה ראש לביאה, אחוריה דרקון ובאמצעה היא עז, ולהב כי יצא מפיה - ואכל נוראות את סביבתו". בלרופון אילף את הסוס המעופף פגסוס, ובעזרתו עף מעל המפלצת והשמיד אותה. אותה כימרה העניקה את שמה לתופעה הגנטית ששמה כימריזם.

כימריזם הוא מצב שבו בעל חי, שהתפתח מתאים של שני פרטים שונים שצורפו יחד - נושא עקב כך מטענים גנטיים שונים. זה קורה, למשל, כאשר עובר מתפתח משתי ביציות מופרות שנצמדו זו לזו, או כשהוזרקו לעובר במעבדה תאים מזן אחר. זה עלול לקרות גם בהשתלת מח עצם, או במקרה של שני תאומים (לא זהים), שאחד מהם "נספג" בשלבי ההיריון הראשונים בגופו של חברו ונולד תינוק אחד עם שתי מערכות גנטיות (כגון הרמפרודיט - בעל איבר מין זכרי וגם נקבי, או כלב בקיבוצי, המתבונן בי בעין אחת כחולה ואחת ירוקה).



המקרה המפורסם ביותר, רפואית ומשפטית, היה של לידיה פיירצ'ילד, בשנת 2002, כאשר בדיקת דנ"א גילתה ששני בניה אינם שלה מבחינה גנטית, אף על פי שיצאו מרחמה. בדיקה חוזרת העלתה שלאיברים שונים בגופה יש בכלל דנ"א שונה, כלומר היא "כימרה". על מקרה נוסף קראתי השבוע ב־ynet - אדם שהיה אחד מתאומים ברחם, תאומו נספג אליו ולא נולד כלל, אבל הגנום של האח הוא שעבר אל הבנים, כך שגנטית היה האב רק דוד של בניו, אף כי נולדו מזרעו שלו.

למעשה כולנו כימריים במקצת, מפני שנמצא כי בעת ההיריון מתקיימת תחלופת תאים בין האם ועוברה. מדובר בעשרות, מאות או אלפי תאים בודדים, כמעט ללא השפעה ממשית, אבל התופעה מתרחבת בהפריה חוץ גופית, "מלאכותית", הנפוצה יותר ויותר, בה מושתלים בדרך כלל כמה עוברים, וחילופי התאים ביניהם נפוצים.

האם יש נחמה בכך שתאים מאימותינו נמצאים בנו, שריד לתקופת ההיריון? אולי. יש עדויות שכימריזם מסייע באופן כלשהו נגד אלצהיימר, ומצד שני מגביר את הסיכוי למחלות אוטואימוניות, בהן תוקף הגוף את עצמו.

אם נהיה כנים, כולנו לוקים בכימריזם גם בנפשנו ובתודעתנו. לא נביא לכך הסבר ביולוגי, כי אין כזה, אבל מובן למה כוונתי. אנו מזדהים עם "שלום עכשיו" (לא כולנו כמובן, זו דוגמה בלבד, כמו גם אלה שאחריה) אבל כמה גנים שעברו אלינו מסבתא רבא רבא גורמים לנו להתאבל רק מעט כאשר טרוריסט המתנפל על אדם תמים "מנוטרל" במהלך ה"אללה אכבר".

אנו מרחמים על מהגרי העבודה האפריקנים, אבל חלקנו מסכימים שאסור שה"וילה בג'ונגל" שבנינו פה תוצף בהם, ומברכים על הגדר לאורך הגבול המצרי.

מרבית הקיבוצניקים מחייבים את תהליך ההפרטה, או ההתחדשות, שהוציא קיבוצים רבים מהבוץ, אבל גם כועסים על שחיקת המיסוי הקהילתי ועל ההתגברות ההדרגתית של הפערים למרות מה שנכתב בחוברת השינוי היפה. אנו חושבים שעתידו של הקיבוץ טמון בבניו החוזרים אליו, אבל גם לא נהיה מוכנים לקבל אוטומטית לחברות כל אחד מהם.

הקיבוץ עצמו הוא יצור עם מאפיינים כימריים מובהקים. יש בו עין אחת כחולה ועין אחרת חומה,
כמו גם איברי מין משני הסוגים. הוא גם קואופרטיב וגם שותפות, גם "איש לנפשו" וגם ערבות הדדית. יש בו דוגמאות לתאום אחד הסופג ובולע את אחיו לרחם (עם מאמץ קטן תמצאו אותן בעצמכם).

יש בו גם מחלות אוטואימוניות מובהקות - מערכות הגנה כמו תקנונים וכללים, התוקפות לעיתים פרטים/חברים מסוימים, בשם ההגנה על הכלל. המערכת מזהה את הפרטים הללו כ"דלקת" ותוקפת אותם.

ואם כבר מרחיקים לכת בהשוואות, הראיה הטובה ביותר להיותו של הקיבוץ כימרה במציאות הישראלית היא זו: הקיבוץ היה שמח להחשיב את עצמו כאריה, או לפחות כדרקון, אבל במציאות הוא בעיקר עז - כזה שמצד אחד נוח לזלזל בו, ומצד שני אפשר לחלוב אותו...

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
רצח בקיבוץ - יכול לשנות היסטוריה?
מדוע נשחק העונג הקיבוצי
לקראת כיפור בקיבוץ: על שופטים ונשפטים