צילום: אפי שריר אם תעשו סקר בקרב אוכלוסיית הגברים הישראלים בגילים 45-22 ותשאלו אותם מה הדבר הכי נורא שאפשר לגלות כשחוזרים הביתה מעוד יום עבודה מפרך, סביר שהרוב יספקו אותה תשובה.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
רצח בקיבוץ - יכול לשנות היסטוריה?
מדוע נשחק העונג הקיבוצי
הקיבוצניקית בריצה: התמזגות עם האספלט

בניגוד למה שאולי תחשבו, רובם לא יספרו שבסיוטיהם הם רואים את בת זוגם במיטה עם גבר זר. גם לא תשמעו על חרדה מפני האפשרות שהמשחק של "בארסה" מתחיל ונגמרו הפיצוחים. חלק הארי של החבורה יכריזו דווקא כי מעטפה עם חותמת צה"לית היא שתגרום להם התקף פאניקה מתמשך, שיתחלף במשך הזמן, לפחות עד ליום ההתייצבות למילואים, בדיכאון עמוק, ששום "פרוזאק" לא יפתור.

נכון שכמעט כל מי שאני מכיר כבר קיבל פטור ממילואים, אבל אלה שעדיין נושאים בנטל (למה לעזאזל הם תמיד קיבוצניקים, קיבוצניקים לשעבר או סתם חולי נפש עם תעודות?) ממשיכים לקלל. "באנו למילואים/ חשבנו עושים חיים" - מי כתב את השטות הזו?



כשעוד הייתי בקיבוץ, זה היה הרבה יותר פשוט. מה יש? לא מגיע לי קצת חופש מהעבודה? הרי תמיד יימצא מישהו שיתייצב לתורנות במקומי. בעיר זה טיפ טיפה אחרת. הבוס לא תמיד מפרגן להיעדרות מתמשכת, והיא עשויה להסתיים, במקרה הקיצוני, גם בפיטורים. נכון שתמיד אפשר לנסות להגיש ולת"ם או להמציא נסיעה לחו"ל, אבל כשאתה רב סרן במיל' ומפקד על כמה עשרות חיילים - זה לא נראה פייר, גם כלפיהם וגם כלפי עצמך.

גם בצה"ל כנראה הבינו סוף כל סוף, בשנים האחרונות, שכל יום שבו אני נמצא על מדים מהווה סכנה אמיתית לעצמי ולסובבים אותי, והפחיתו במידה ניכרת את משלוח צווי הקריאה הממוענים אליי. עם ממוצע של עשרה ימי מילואים בשנה זה קצת פתטי להתלונן, אבל בעצם - מה אכפת לי? כיף לקטר ובינתיים זה לא עולה לי בכסף.

אבל בדיוק כשחשבתי שצה"ל כבר שכח ממני, קיבלתי שוב זימון לשלושה ימים החודש, ולעוד חמישה בדצמבר. אולי מייעדים אותי לתפקיד המג"ד ושכחו לספר לי? לא מדובר בתעסוקה מבצעית, ולא בשלושים יום בגבול הרצועה, אבל בכל זאת, מילואים אמיתיים, עם המדים, הנעליים, הדסקית ושאר הגעשעפט (מי הביא פק"ל קפה?)

מי המציא את הרעיון הזה, ששלוש שנים בסדיר - או, במקרה שלי, עוד אחת בקבע - אינן מספיקות? אם לאמץ את קו המחשבה של ביבי - בוודאי להסתה של המופתי היה קשר הדוק לעניין.

אז מה עושים? למה לעזאזל החלטתי בגיל 18 ללכת על קרבי במקום לחרף את נפשי ב"גלי צה"ל" או ב"במחנה"? ומי אמר "ברוך שלא עשני אישה"? בטח איזה משתמט. כשרבקה זהר שרה "מה אברך", לי התשובה היתה ברורה כבר אז: שיהיה אברך. כבר שמעתי את כל הטיעונים שכנגד: "בכיין, אתה לא יכול לתרום משהו למדינה? מה יש? אפשר לחשוב. בסך הכול אתה יוצא להתאווררות קצרה, לוקח חופש מהאישה, פוגש קצת את החבר'ה, ממש לא אסון.

תהיה גבר, תרים את הראש ותעשה את העבודה". ברמה העקרונית אני מסכים. ברמת השטח -
נראה לכם שהשתגעתי? אני תורם מספיק למדינה דרך מס הכנסה וביטוח לאומי, את ההתאווררות הקצרה הזאת אני מסיים בדרך כלל בלי אוויר, אין לי שום צורך בחופש מהאישה והילדים, ועם החבר'ה אני יכול תמיד לתקשר בווטסאפ.

אבל איכשהו, עם כל היללות והקיטורים, בסוף אני תמיד מגיע. למה? ככה. חינוך דפוק. דור שני של מילואימניקים, אחרי אבא שלי - קיבוצניק ורגם מדופלם במיל'. אני מוריד את הראש, כמו סמרטוט, ועושה את העבודה. ביום האחרון, אחרי השחרור, אני נשבע שלכאן אני לא חוזר יותר: "אני עם המילואים גמרתי". וזה אפילו מחזיק מעמד, אני לא משנה את דעתי, אני נשאר איתן, עד המעטפה הצבאית הבאה, כמובן.

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
האופנובוצניק: חלום של קיבוצניק מזמן אחר
פעם בקיבוץ גם אני הייתי קורבן לאבק
הקיבוצניק מבואס משירי החג