צילום: אביב לשם, Shutterstock מה ניתן לכתוב עוד בנושא הרצח ההוא, שעדיין לא נכתב, נלעס ודוסקס? כמעט מאומה, ובכל זאת ננסה שני הרהורים, אחד קלנדרי ואחד קיבוצי.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
האופנובוצניק: חלום של קיבוצניק מזמן אחר
הקיבוצניקית בריצה: התמזגות עם האספלט
ברגים מצחקקים במכתש רמון

מהן עשרים שנה בחיי אדם? המון, בערך רבע מהחיים. בעשרים שנה אפשר לגדל ילד מכיתה ג' ועד דוקטורט, אפשר להחליף חמישה מקומות עבודה, לעשות ארבעה טיולים גדולים לחו"ל ועוד כמה קטנים, להוליד עשרה ילדים אם אתה דתי ושלושה אם לא, להיות בחתונה של חברך, אחר כך בברית המילה של בנו, בבר מצווה ובטקס סיום הטירונות.

להתגרש פעמיים, לכתוב ארבעה ספרים, להוליד שישה נכדים, לקבור שמונה חברים. זה אינו בהכרח ההספק שלי, כמובן (על חלק מזה הייתי אומר הלוואי, ועל חלק - אבוי), אלא מדגם מקרי של מה שעשו אנשים שונים במשך זמן זה. בשורה התחתונה: מי שנולד לפני עשרים שנה הוא היום חייל, יותר מצויד ומשופצר אבל גם יותר מבולבל.



בחיי אומה הזמן חולף אחרת (תיקון מתבקש לקוראיי הוותיקים: אנשים ואומות הם החולפים בזמן, לא להיפך), אבל גם כאן אפשר להספיק בעשרים שנה שתי מלחמות, ארבעה מבצעים צבאיים, מפולת בורסה אחת, מיתון אחד קצר ואחד ארוך, שבע ממשלות, 15 מחלפים חדשים, 12 תחנות רכבת ואפס בתי חולים, מאתיים אקזיטים, חמישה מונדיאלים שלא עלינו אליהם, ותמשיכו כרצונכם. זה הרבה? אולי ביחס לבנגלדש או פיג'י, אבל בארץ הקודש התרגלנו לקצב שונה לגמרי.

האם ללא רצח רבין היו עשרים השנים הללו חולפות אחרת? התמימים סבורים שאלמלא הרצח היה פה גן עדן, האופטימיסטים בדיעבד (אלה הסבורים שהרע עשה טוב, אוי לאופטימיות שכזו) - שללא הרצח היה יותר גרוע, והפטליסטים - שמה שצריך לקרות קורה והכול בידי ההוא, או ההיא (זו מפלצת הספגטי המעופפת - אלוהות מומצאת משעשעת. יש פרס בסך שני מיליון דולר למי שיוכיח שישו אינו בנה של המפלצת. איש עדיין לא זכה...)

ומכאן להרהור השני. היסטוריונים מתווכחים, מאז תוקידידס ועד היום, בשאלה האם רצח של מנהיג משנה את ההיסטוריה, האם הוא חלק מהרצף הנורמלי שלה או אירוע "שובר שוויון" ומשנה כללים. האם חשבתם פעם להעביר את השאלה הזאת אל הקיבוץ? לא זכור לי, טפו טפו טפו, שום רצח של מנהיג תנועתי קיבוצי, וגם לא של מנהיג מקומי, נאמר מזכיר או מרכז משק. לכן השאלה היא היפותטית, אבל בכל זאת?

אני נזכר בניסיון הרצח (והתאבדות היורה) של מנהל הקהילה ברמת-הכובש, ובגל הכתבות וחשבון הנפש שבא בעקבותיו. הנה גילוי נאות: הייתי בעת ההיא בתפקיד דומה בקיבוצי, וזמן מה לאחר המקרה ההוא, חבר שהיה נסער ומאוכזב מהחלטה שנתקבלה בניגוד לתקוותו ולדעתו, אמר לי בשיחה פרטית כועסת משפט בנוסח "ואני מקווה שלא יקרה פה משהו דומה למה שקרה ברמת-הכובש".

המזכירות קיבלה דיווח, התייחסה לזה כאל התבטאות אומללה, אבל בכל זאת הגיבה בתקיפות. מובן ששערה לא נפלה מראשו של איש, לקרחת שלי יש סיבות אחרות, ונא לא להציק לי בשאלות במי ובמה מדובר.

האם רצח של מנהיג קיבוצי היה משנה באופן עמוק את קיבוצו, או את הקיבוצים האחרים? מסופקני. היינו מזדעזעים, עושים דיונים, בירורים וחשבון נפש, קובעים יום זיכרון, מענישים את מי שצריך, ולאחר זמן מה חוזרים למסלול. אפילו לא היה קושי למצוא מישהו במקומו, בעידן המנהלים השכירים. אז מה לנו כי נלין על המדינה - שלא השכילה להפיק לקחים (למעט בנושא אבטחת אישים), שלא מלמדת מספיק את ה"מורשת", שלא נלחמת בהסתה?

אין כמעט ממלא תפקיד בכיר, בכל ארגון, שאינו סובל מרמה זו או אחרת של הסתה נגדו.
חברה בריאה נבחנת בגיבוי שהיא נותנת לו ובהבחנה חד משמעית בין ביקורת לגיטימית לבין הסתה. האם בקיבוץ יש פוטנציאל זהה של מוסתים, של אנשים העלולים לתרגם ביטויים מילוליים לפעילות פיזית? מה הסיכוי שיהיו יגאל עמירים מתוצרתנו? בנקודה זו נראה שמצבנו טוב יותר מאשר בחברה הסובבת - בזכות החינוך, בזכות הסלקטיביות בקבלה, בזכות האווירה בחצרנו.

ליבוביץ אמר פעם שמאחר שרוב בני האדם הם טיפשים ורשעים, הרי שלטון הרוב יהיה גם הוא כזה. הוא אמר גם שאין לו אמון רב, לא באינטליגנציה של בני האדם ולא בטוב לבם, ובכל זאת הוא רוצה דמוקרטיה. מדוע? מפני שזהו המשטר המדיני בו ניתן להחליף את השלטון, והוא לא התכוון כמובן לשיטה שנקט יגאל עמיר. אני רוצה להאמין שבקיבוץ רובנו איננו טיפשים ולא רשעים. זה מקל קצת.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
מדוע נשחק העונג הקיבוצי
לקראת כיפור בקיבוץ: על שופטים ונשפטים
הקיבוצניק מתלבט: מים שקפאו או קרח שהפשיר