צילום: מאיר פרטוש לא פחות מ-25 שנה עברו מאז הסתיימה, בקול ענות חלושה, פרשת ה"אופנובנק" הדרמטית, עם לכידתו של גיבורה הטרגי, רוני ליבוביץ'. למרות זאת, כמעט בכל פעם שאני מגיע עם הטוסטוס שלי לסניף הבנק הקרוב למקום מגוריי כדי למשוך סכום כסף במזומן או להפקיד צ'ק אקראי, אני נזכר במי שהערצתי פעם: אותו שודד, שעם התפוגגות ההילה הרומנטית שנקשרה לראשו ללא כל הצדקה אמיתית, התגלה כרודף בצע סטנדרטי, עלוב, ויותר מכל בעיניי - ראוי לרחמים.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
מדוע נשחק העונג הקיבוצי
הקיבוצניקית בריצה: התמזגות עם האספלט
ברגים מצחקקים במכתש רמון

תזכורת: לפני שנתפס ליבוביץ' (כיום בן 62) באוקטובר 1990 וריצה שמונה שנות מאסר, הוא הספיק לשדוד 21 סניפי בנקים במרכז הארץ. בניגוד לתפישה הרווחת, הכינוי "אופנובנק" דבק בו אף כי מעולם לא השתמש באופנוע לצורך ביצוע מעשה הפשע, אלא משום שהקפיד לחבוש קסדה לראשו כדי להקשות על זיהויו. חשוב גם לציין כי ליבוביץ', בן לאחת המשפחות העשירות בישראל, לא היה זקוק ככל הנראה לכספים ששדד, ואף החזיר אותם לאחר לכידתו.



כנער בקיבוץ, שעוד לא מלאו לו 17, יש להודות שמצבור העובדות היבשות האלה פחות עניין אותי. בתקופה שבה הכתיבו ההורמונים את הטון אצלי ואצל חבריי, ההרפתקה שאחריה עקבתי באדיקות הסעירה את חושיי והציתה את דמיוני. האופנובנק נראה בעיניי כגיבור אנטי ממסדי קלאסי, רובין הוד מודרני, שאינו חייב בדין וחשבון לאיש פרט לעצמו. בקיצור, עושה את כל מה שבא לו. חלומו של כל מתבגר ממוצע.

בניגוד לקיבוצים אחרים באזור, כמו עין-חרוד מאוחד, חפציבה או בית-השיטה, בהם היו הטוסטוסים חלק מתמונת הנוף היומיומית בחצר המשק, ביזרעאל נאסר על החברים להשתמש בכלי התחבורה המרעיש הזה. אני ובני המשק האחרים יכולנו רק להתקנא בחברינו מבית הספר המשותף שהחזיקו כלים דו גלגליים פיראטיים משלהם, או לפחות קיבלו "סיבוב" פה ושם מההורים.

פסגת שאיפותינו היתה לדמות לעמיתינו לספסל הלימודים מהמושבים הסמוכים (רם-און, רמת-צבי ועוד) שהחזיקו באופנועי 50 סמ"ק משלהם, מאושרים, תרתי משמע. כפי שהיטיב להגדיר זאת דני סנדרסון: "לא משנה מה משחק, הכל עניין של תחבורה", ולנסוע עם בחורה לסרט בטרנזיט של נהג בית - זאת כנראה דרך פחות מוצלחת לחיזור.

בייאושי כי רב שקעתי אז בהזיות נעימות על "האופנובוצניק", בן המשק המסוקס, הרוכב ללא חת על טוסטוס מפויח, מרופט ועם נזילת שמן אימתנית, לעבר הנהלת החשבונות. לאחר שהוא נכנס פנימה בנעליים מלאות בוץ היישר מן השדה ומאיים כי יחלוץ אותן ויניחן לאחר כבוד במרכז שולחן חדר הישיבות, הוא מקבל מהגזבר המבוהל שטר של עשרים ש"ח שמספיק למנת פלאפל נדיבה ונוטפת טחינה בעפולה. מאות חברים, שהשמועות על הדרמה המתפתחת הגיעו לאוזניהם, נאספים במגרש החניה הסמוך ומריעים לגיבור שחוזר זקוף משדה הקרב לאחר שהביס את הממסד האכזר.

עברו לא מעט שנים מאז, בהן הצלחתי להרשים בחורה אחת לפחות גם בלי אופנוע ולרכוש מנת פלאפל בעפולה בכספי, אותו הרווחתי ביושר בלי שנאלצתי לשדוד את קופת המשק הדלילה. ה"אופנובוצניק" של היום, להלן אני,
מפלס את דרכו בפקקים האינסופיים לעבר עבודתו המשרדית על הטוסטוס הבורגני, כשאף טיפה של בוץ לא דבוקה לנעליו המצוחצחות והמבהיקות.

כשאני מגיע "פעם ביובל" לביקור בקיבוץ, השקט על המדרכות עדיין מצליח להמם ולהקסים אותי. השלווה הסטואית מופרת רק לעיתים בזמזום חרישי של קלנועית חולפת, מלווה בברכת שלום לבבית מהנהג הוותיק שעדיין זוכר אותי לטובה. "אתם רואים", אני אומר לג'וניור המקורי ולאחיו ג'וניור 2.0, שמתמסרים בכדור בדרך לחדר האוכל, "איזה מזל שאסור לרכוב כאן על אופנועים".

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
פעם בקיבוץ גם אני הייתי קורבן לאבק
הקיבוצניק מבואס משירי החג
בין הקיבוץ לעיר: תנועה (לא) מגונה