צילום: Shutterstock "אין לכם מושג כמה טוב פה", וגם: "אינכם יודעים להעריך את יתרונות המקום הזה, מול כל מה שמסביב". כמה פעמים שמענו את האמירות הללו מאורחים, חברים, קרובי משפחה, שבאים לבקר בקיבוץ? לפחות בקיבוץ שלי זה ככה, ומי מכם שאינו שומע משפטים כאלה - מוטב שיבדוק מה לא בסדר בקיבוץ שלו, או באורחיו.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
הקיבוצניקית בריצה: התמזגות עם האספלט
ברגים מצחקקים במכתש רמון
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

ראשית - הם צודקים. אנחנו באמת לא יודעים להעריך את כל הטוב הזה, ושנית - יש לזה הסבר פסיכולוגי מוכר, ואפילו שם: "שחיקה הדוניסטית" (Hedonic Adaptation). המושג נטבע במאמר ידוע של שני פסיכולוגים, בריקמן וקמפבל, משנת 1971, ופותח בהמשך על ידי מייקל אייזנק הבריטי.



מדובר בנטייה הכל כך אנושית לחזור במהירות לרמת אושר או עונג יציבה, גם לאחר אירועים משמחים או מעציבים מאוד. לכן תחושת העונג שאנו חשים, למשל, בביקור הראשון במקום יפה - תלך ותישחק אם נשהה בו זמן רב, ואם נגור בו באופן קבוע היא תיעלם כמעט לגמרי. החדש והמרגש הופך לנורמלי, למשעמם.

מחקר שנעשה לפני שנים מעטות באנגליה מצא שהצבע הירוק גורם לאדם הממוצע יותר עונג או תחושת אושר מכל צבע אחר. כעת מובן מדוע התעקשו ותיקינו על שתילת דשא ועל נוי מטופח. הם עשו זאת כמובן גם לפני המחקר ההוא, ואולי בהשפעת הירוק השולט באירופה, נוף ילדותם, אבל האפקט הפסיכולוגי תקף בכל עת (ידועה האנקדוטה על התייר שבא לקיבוץ בנגב ותהה - איך ידעתם לשים את הקיבוץ בדיוק בנווה המדבר היחיד באזור), ואין מנהל קהילה שיעז לקצץ דרסטית את תקציב הנוי.

ההתרגלות הזאת לטוב היא חלק מנושא מחקרי גדול עוד יותר - האושר. זהו תחום מתפתח מאוד בעולם, וגם מובן מדוע: יש לו מקורות מימון כמעט אין סופיים, מפני שאיזה תאגיד לא ירצה לגלות מה הופך אותנו למאושרים בכדי לשלב את הממצאים בפרסומות שלו?

כל היצרנים גם ירצו לדעת כמה זמן תימשך תחושת העונג ממוצר מסוים, כדי להוציא לשוק מוצר חדש (לעיתים רק מותג חדש, בעיצוב או בטעם מעט שונה). יש שהשוו את השחיקה הזאת לצעידה על המסוע בחדר הכושר, או לעכבר הרץ בתוך החישוק במעבדה - אנו הולכים או רצים במלוא הקצב רק כדי להישאר במקום, וחייבים לצבור חוויות ועינוגים חדשים כי הישנים כבר איבדו מכוחם והשפעתם.

מחקרים אחדים בנושא מצאו שכמחצית מרמת האושר, או מתחושת האושר שלנו, נקבעת על ידי הגנטיקה שלנו (האם מותר להעז ולנחש כי הסיבה ששירי הריקודים המקפיצים ביותר בחתונות, ושה"קולולו" והכפיים, הם מזרחיים בעיקרם, היא שבדנ"א של עדות המזרח יש יותר גנים של שמחה/עונג מאשר אצל האשכנזים?).

המחצית הנותרת מתחלקת בין מצב משפחתי יציב, הורות לילדים, עיסוק מספק ומאתגר, כמות החוויות שצברנו, כמות השינה, רמת השליטה שלנו בזמן, מתן עזרה לאחרים ועוד. ואחרי כל אלה, אמר מישהו, האושר הוא כמו סבון באמבטיה - תמיד יחמוק לך מבין האצבעות.

הבעיה העיקרית היא, כמובן, שאנו תמיד משווים את עצמנו לאחרים, ורמת האושר נקבעת גם ביחס לרכוש, להכנסה, לילדים, לחוויות שלהם. לא מצאתי מחקר, אבל לדעתי בעניין הזה יש פערים גדולים: לי, למשל, ממש לא אכפת בכמה מ"ר גר השכן שלי, כל זמן שהצרכים שלי בדיור (הסובייקטיביים מאוד וצנועים למדי) מסופקים, אבל אני מודע לכך שלאחרים זה אכפת, ועוד איך. לעומת זאת, בהחלט אקנא בו על כמות החברים שלו, ואיני מחדש לכם כלום בעניין זה.

האם אפשר למנוע את השחיקה ההדרגתית הזאת בתחושת העונג? אולי, אבל רק מעט.
ילדינו גורמים לנו עונג בעצם בואם לעולם. בהמשך הם יביאו לנו עונג לעיתים רחוקות יותר, בעיקר בעקבות דברים שיעשו (למשל נכדים). הטיול למצדה היה עבורי מושך ומענג יותר דווקא בפעם השלישית והרביעית, כשראיתי את תגובותיהם הנלהבות של תלמידיי מהאולפן (ברוסית, אם עברו שלושה משפטים בלי ששמעת "בלאט" - סימן שהם מאוד מרוצים).

גם אנחת הרווחה שלנו כשנגמרים חגי תשרי, עוצמתה אינה קטנה. אבל אלה היוצאים מן הכלל. היתרונות של החיים בקיבוץ - קסמם אכן דוהה עם השנים. אנו מקבלים אותם כמובנים מאליהם, אבל יש בזה גם טוב מפני שהדבר דוחף אותנו להמציא יתרונות חדשים, שיקסמו לא רק לאלה שזה מקרוב באו, אלא גם לנו, הוותיקים, שכבר אינם מסתפקים בעוד מאותו הדבר.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
לקראת כיפור בקיבוץ: על שופטים ונשפטים
הקיבוצניק מתלבט: מים שקפאו או קרח שהפשיר
חולמים על קיבוץ מבחוץ