צילום: Shutterstock השעה 4:30 לפנות בוקר. דממה מוחלטת בבית ומחוצה לו. עוד אין סממנים לבוקר שעומד להפציע. השעון מצלצל ובאינסטינקט ראשון, מונפת יד שמבטלת את ההשכמה. בדיוק לשם כך עדכנתי צלצול נוסף לשעה 4:35.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
הקיבוצניק מבואס משירי החג
החממה בעין שמר: הכל התחיל מתפוחי אדמה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

ואז נשמעים הקולות: "חם/קר מדי בחוץ, חשוך מדי, אולי מחר, הראש כואב או יתחיל לכאוב בקרוב", ותוך כדי הדיאלוג הפנימי הזה העיניים נכנעות לעייפות ומצטרפות לגוף שמתמזג בחזרה עם השמיכה. לרגע זה ממש נועד הצלצול השלישי. 4:40. וכמי שמתורגלת בסיטואציה הזאת - אני פוקחת עיניים באחת, משקיטה בתקיפות את הרעשים שבראש, מתלבשת במהירות ויוצאת מהבית.

פה ושם חולפת משאית שמובילה לחם, או פירות, למרכול שייפתח בקרוב. שועל חוצה את הכביש. אני מכוונת את השעון, מחזקת את השרוכים ומתחילה לרוץ. לכל אורכו של הקילומטר הראשון אני שואלת את עצמי: לשם מה? מבטי הנהגים שחולפים על פניי יחזקו את הצורך במענה. מהי המטרה? לשמור על כושר? להפחית משקל? להוכיח משהו למישהו?

ובחלוף הקילומטרים ומרחק הזמן, התשובה ברורה לי: כי זה עושה לי טוב.



גם שנת צהריים טובה עושה לי טוב. גם עוגה טעימה או חיבוק של ילדיי. אבל ה"טוב" הזה שעולה בי כתוצאה מהריצה, הוא "טוב" שמוּנע מעצם ההתגברות על הקשיים והמכשולים בדרך אליו.

ההשכמה המוקדמת, שמשמעותה ויתור, שהוא בעצם אי ויתור, ההשכמה הזאת - היא הצלחה גדולה והתגברות על האני הפנימי הזה שמתעקש למשוך אותי בחזרה לחמימות של המיטה. היכולת לסבול את הקור הגדול, הגשם והרוחות בימי החורף הקשים, ואת הלחות והחום המעיק של הקיץ הכבד, מאפשרת לי לאחוז ב"טוב" הזה לאורך זמן.

אני אוהבת לנסוע לאורכם של מסלולי הריצה שלי ולצפות, בנסיעה מהירה, בקילומטרים שהוספתי בשבוע האחרון. וכמה טוב לי לראות את מה שלא רואים כשישובים ברכב, טרודים בשגרת החיים. פרח לצד הדרך, צב ים קטן שמגשש אחר גל ים שיסחף אותו, שדות חרושים לקראת זריעה, סימניה של קשת שבאה ונעלמת. הדברים הפשוטים.

אלה שאנו מוקפים בהם 24 שעות ביממה. הם נמצאים שם וממתינים שנבחין בהם ונושיט אליהם יד. אלה הדברים שביכולתם לחדש בנו את מצבור האנרגיות, לטעון בנו כוחות קיימים ולגלות בנו חדשים.
הם עוזרים לנו להבין למה אנו מסוגלים ומה חשוב לנו באמת.

כשטוב לנו - טוב לסובבים אותנו, ושוב, חוזר חלילה. זוהי קרמה בלתי נמנעת, בין אם נאמין בה, ובין אם לאו.

אלה הדברים שעושים לי טוב. אלה הדברים שידחפו אותי קדימה גם מחר, ב-4:40, כשצלצול ההשכמה השלישי יפציע, ויביס את הקולות שמאיימים בכל פעם על הזוגיות הזאת שלי. ההתמזגות המופלאה עם האספלט והמרחבים.