צילום: טל שחר השכם בבוקר יצאתי אל משרד הפנים ברמלה, לחדש את תעודת הזהות שבלתה. בני הבכור התנדב להסיע אותי ולחכות אתי שם בתור.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
החממה בעין שמר: הכל התחיל מתפוחי אדמה
חיי הגמלאית בקיבוץ: טרנטה, אבל לפניך
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

כשהתייצבנו מול מכונת המספרים, שלף הבן מספר, 42, ולהפתעתי מסר אותו לאישה שהגיעה מיד אחרינו. אחר כך שלף מספר נוסף, ונתן לי.

המעשה הזה תסס בי כמה דקות, ואז, כשהתיישבנו לחכות (על הצג הופיע מספר 20), לא התאפקתי ואמרתי לו שאיני מבינה איך סידר למישהי להיות בתור לפניי. "הצורך שלך לְרַצות אנשים, ושכולם יאהבו אותך, פוגע לפעמים באנשים היקרים לך!" הטחתי בו.



הוא שתק לרגע ואז אמר לי: "אימא, נעלבתי מאוד ממה שאמרת. האישה שהגיעה אחרינו נראתה לי טרודה ועייפה וממהרת ועצובה, ובאופן אינסטינקטיבי רציתי לשמח אותה מעט. להאיר את היום שלה. זה לא שאני חייב שכולם יאהבו אותי בכל מחיר. אבל אני אוהב לעשות מעשים טובים שמרחיבים את הלב, ומאמין שזה יחזור אליי, כמו בסרט 'תעביר את זה הלאה'".

הוא ישב קודר, ראשו בין ידיו, ואני הפכתי והפכתי בדבר עד שלפתע קפצה עליי הארה. בעיניים דומעות אמרתי לו: "יקר שלי, אתה כל כך צודק, אני מתחרטת על כל מילה שאמרתי לך. אתה נפלא, יש לך לב טוב ורחב. אני אוהבת אותך, גאה בך, וכל כך מצטערת..."

פתאום פנתה אליי אישה ערבייה צעירה שישבה בצד, כמה שורות מאחורינו, ושאלה: "גברת, איזה מספר יש לך?" 43, עניתי. והיא: "הנה מספר 40, קחי אותו, אחותי הודיעה שתאחר וכבר לקחתי בשבילה מספר אחר".

הייתי המומה. הדברים התגשמו בו ברגע! המעשה הטוב של בני חזר אלינו!

כשהגיע תורי, קמתי לגשת לאשנב. אישה מבוגרת, בעלת ארשת פנים עדינה וחביבה, פנתה אליי והצביעה על כרטיס ביקור שנפל לי מהתיק לרצפה.

הרמתי את הכרטיס, אמרתי תודה, ושאלתי אותה - איזה מספר יש לך? 50,
ענתה האישה. אז קחי, הנה לך מספר 43, אמרתי, ומסרתי לה את מספרי הקודם. היא כל כך שמחה! פניה ממש אורו.

אין ספק שהבן שלי לימד אותי שיעור חשוב.

מעגל המעשים הטובים פתוח ומזמין. אם רק נהיה קשובים אליו וניענה לו - לעולם לא ייחסם.