צילום: Shutterstock בבוקר, ע' ואני, בדרך כלל, שרועים במרפסת הבית, בצל הגגון, על כיסאות נוח.

אנו מעיינים בעיתון או בספר, נהנים מהפריחה החדשה בגינה, מתווכחים, ובעיקר מנשנשים (קפה, תה, ארוחות קלות והפסקות לנמנום).

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
פעם בקיבוץ גם אני הייתי קורבן לאבק
לקראת כיפור בקיבוץ: על שופטים ונשפטים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

אנחנו עושים זאת גם בצהריים. בעצם - גם בערב. למעשה, התנוחה הזאת חביבה עלינו לכל אורכם של הימים החמים והעצלים האלה, ואין לקפח גם את ימות הקרה הקצרים, בהם אנחנו נהנים משמש חורף מדהימה ומתצוגות מרהיבות של ברקים, רעמים, קשתות ועננים מיוחדים.



לעיתים קם אחד מאתנו לטפח, לגזום ולהשקות את הגינה, או לעבוד במחסן (חוץ, גברי), ולפעמים קמה השנייה כשיש צורך דחוף בידיים עובדות בבית (פנים, נשי), וכך אנו מדבירים את המלחמות בין המינים ושבים ברצון למסורת העתיקה והנוחה של תחומי מגדר. הכיסא, עם השקערורית המדויקת בכרית, ממתין בסבלנות למילויה בשוב בעל(ת) הדבר.

לידנו, על הכורסה הכי נוחה, סרוחה לה פיצה, החתולה הלבנה עם כתמי הדומינו השחורים, מתאוששת מהחוויות הליליות הסודיות שלה, שאת שאריותיהן אפשר לגלות בחלקים שונים של החצר. אני מלטפת ומהמהמת לה כמה חמודה היא, ומעריצה את גופה הגמיש שכולו רגליים ושרירים. היא מקבלת בסבלנות רבה את ביטויי חיבתי, מתהפכת מצד לצד, מהמהמת ומזוררת. ברגע של אמון מיוחד היא שוכבת על גבה ומגלה את בטנה הפרוותית הלבנה והרכה, המבהיקה בשמש.

בקיצור - הכל טוב. טוב מאוד, למעשה.

כדאי לציין כבר בשלב הזה שאנחנו לא טייקונים - לפני או אחרי תספורת. אין לנו חשבונות בבנקים שוויצריים, וההשקעות בְּוָדוּז לא יודעות שהן שלנו. אז איך אנחנו מרשים לעצמנו את החוצפה הזאת?

התשובה פשוטה: אנחנו גמלאים. בישראל (מה שמסביר את השמש החורפית).

להיות גמלאי - המילה ה"מכובסת" לזקן - זה הבונוס המצפה למי שהצליח לחיות עד גיל מבוגר, לעבור את המשברים והמחלות של ילדות, נערות, צבא, דייטים איומים, חתונה בלחץ ההורים, הורות, עבודה קשה, חוסר הערכה מצד הילדים והבוסים, קימוט העור והשמנה, וזכה להגיע לרגע שבו הוא סוגר אחריו את דלת המשרד/מפעל/עולם, מקבל קצבה מצחיקה מהביטוח הלאומי, ואם יש לו מזל גם פנסיה.

לאחר מכן הוא עובר למדי ג' או ד' (אני), או למכנס ניילון מימי הצופים (ע', חיסכון של ממש), גורר את הכורסה הישנה לפיסת שמש/צל - תלוי בעונה - במרפסת או בגינה, ומשתרע עליה באנחת רווחה.

אז שיקראו לנו זקנים, ינודו לנו בחמלה, ירכלו מאחורי גבנו על הגוף המתבלה - ממש לא מזיז לנו. ממילא אנחנו לא רואים, כי לרוב אנו שקועים במשהו מהנה, ולא שומעים - בגלל בעיות שמיעה. רק שיעזבו אותנו בשקט.

ובעניין הבריאות: אנחנו חשים בטוב כפי שלא היינו מעולם, ויסלח לי ע' שאני מדברת בשמו -
הוא מאמין גדול בנפלאות ה"מדיצינה" ובכך שהוא ממשיך להתקיים בזכות מבחר גלולות צבעוניות. אני עצמי משליכה את רוב המרשמים שמספקים לי ומרגישה הכי טוב שהרגשתי אי פעם.

אבל הדבר הטוב ביותר שקורה בזקנה, זה שאפשר "לשים פס" על המון דברים, להתחמק ממילוי בקשות מעצבנות, לעשות דברים לא מקובלים ובעיקר לא לפחד - מה כבר יעשו לך? יפטרו אותך?

בקיצור - הכי טוב לי עכשיו. אני חוגגת את החיים (נשאר מעט זמן, אבל איכותי), רוקדת, צורחת את האמת שלי, מאכילה חתולים, עושה העוויות מול הראי ועפה על עצמי.
ועד שאחדל - אשריי, זקנה אני!

yaelmeirav@gmail.com