צילום: Shutterstock מישהו לקח קצת יותר מדי ברצינות את המונח "חול המועד" השנה. האובך הדוחה, שנחת עלינו היישר מסוריה, הוכיח שוב שלא משנה כמה נשתעשע בביטוי האווילי והארכאי "וילה בג'ונגל" כדי לתאר ולפאר את המדינה הקטנה שלנו, היא עדיין חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון ומהמדבר שמסביב.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
לקראת כיפור בקיבוץ: על שופטים ונשפטים
מהי תשובת החינוך הקיבוצי לגזענות ולאלימות
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

וחוץ מזה, מילא וילה, אבל איפה ראיתם לאחרונה ג'ונגל בסביבה? אפשר להקים גדרות וחומות, להניח מוקשים ולחוקק חוקי הגירה נוקשים - אבל שום דבר לא ירתיע את האבק, הנחוש לעשות את דרכו אל בתינו ואל מכוניותינו.

ואם כבר מדברים על האבק, שהספיק למרבה המזל לשקוע מאז הסופה האחרונה לפני כשבועיים, הבכי והנהי של המוני בית ישראל שנאלצו להישאר ספונים בבתיהם הממוזגים ולהמתין עד יעבור זעם, הזכיר לי שפעם, לפני שנות דור, גם אני הייתי קורבן לאבק - אבל את הסבל שלי לא הפכתי לקרדום לחפור בו. להיפך, עמדתי במעמסה בגבורה.



זה היה קורה בכל קיץ, כשעבדתי בקטיף במטע השקדים בקיבוץ. לא אלאה אתכם בהסבר טרחני על השיטות השונות לשנע את הפרי מהעץ במטע אל הצלחות שלכם (ספוילר - השקדים לא גדלים בתוך שקית בסופר), רק אומר באופן כללי שכל אחת מהן כוללת ניעור מכני של העץ, היוצר סביבו ענן אבק סמיך. בהמשך ישנן לעיתים עוד מכונות שגורמות לסופות אבק מקומיות.

הגרגירים הדקיקים שמתערבלים באוויר נוטים לחבור חיש מהרה אל העור המיוזע של העובדים, וכך, כעבור מספר חד ספרתי של ניעורי עצים, כל מי שאיתרע מזלו לעמוד מסביב הופך לגוש של בוץ. לכל זה תוסיפו את השמש היוקדת של אוגוסט בעמק יזרעאל, שגרמה לכולנו להיראות כאילו יצאנו זה עתה ממכון שיזוף יוקרתי. אם היתה לי באותו זמן מראה, מן הסתם הייתי רואה בה זוג עיניים בלבד ומסביבן קמב"ם (קיבוצניק מזוהם בלתי מזוהה).

ועם כל התפאורה המגוחכת הזאת הייתי מגיע לחדר האוכל כשחזי מנופח בגאווה. "שלום, לי קוראים מעוז ואני עובד בשקדים", הייתי מציג את עצמי לעובדים ההמומים בתור להגשה. לא כל יום יצא להם לראות גוש אבק בעל ארבע גפיים דורש מנת כנפיים כפולה.

בערב, כששבתי מהעבודה לאחר מקלחת ראשונית בלחץ אוויר במוסך, הייתי נכנס למקלחת הקלאסית והמוכרת בחדר וצופה בהנאה בשלולית החומה שנקוותה תחת כפות רגליי. כמו כן, אחסוך מכם את התיאורים הפחות אסתטיים של הדברים שהייתי מגלה על הטישו לאחר קינוח אף אגבי, או מה היה קורה למקלוני הצמר גפן שאיתם ניקיתי את אוזניי. איכס, מטונף, אתם אומרים? לזה קראו פעם עובד אדמה, חקלאי.

במקרה אחד, שהיום אולי יישמע לכם משעשע אבל אז פחות הצחיק את המעורבים בפרשה, הגעתי בהפתעה לבקר את חברתי דאז (היום אשתי) שהתגוררה בחיפה, בתום תקופה של שבועות מספר בהם עבדתי בקטיף ולא ראיתיה. לאחר שצלצלתי נרגש בפעמון היא פתחה את הדלת ולמראה העובד הזר והמוזר שניצב בפתח שאלה בנימוס ענייני: "כן? איך אפשר לעזור לך?"

אף כי הריאות שלי ספגו באותן שנים בעיקר חלקיקי עפר מעורבים בעשן של נובלס,
מעולם לא ביקשתי פטור במרפאה. נכון, למרבה המזל לא הייתי חולה אסתמה, קשיש או בהיריון, אבל זה לא הפריע לרבים אחרים, שגם הם עמדו בקריטריונים הדרושים לעבודה פיזית, להשתמט מהמטלות הקשות ולמצוא לעצמם ג'וב נקי יותר במשרד קריר כלשהו.

אולי זאת הנוסטלגיה שמדברת מגרוני, אבל לא היו לי ימים יפים יותר מהימים החקלאיים של אז. היום, כשמימין ומשמאל רק חול והייטק, נותר רק לקוות שהמדינה תשכיל לשמור על מעט החקלאים שעדיין מוציאים בזיעת אפם לחם מן הארץ. לצערי, זה כבר ממש לא מובן מאליו.

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
הקיבוצניק מבואס משירי החג
בין הקיבוץ לעיר: תנועה (לא) מגונה
הנאים השכנים בעיניך