צילום: Shutterstock בימים הנוראים שבין ראש השנה ליום כיפור, רצוי למאמינים להרבות בתפילות ובסליחות, כדי להגדיל את הסיכוי שבית דין של מעלה (מעניין אילו "קומבינות" עושים במינויו ומה הבטיח רפאל לגבריאל כדי שיצביע עבור מיכאל) ידון את האדם לכף זכות ולא לכף חובה. למעשה, יש פה הליך משפטי כלל יהודי שבו מתרחשת פעילות שיפוטית: של האדם כלפי עצמו, כלפי חבריו וכלפי הישות המופשטת הנקראת הקב"ה.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
הקיבוצניק מבואס משירי החג
מהי תשובת החינוך הקיבוצי לגזענות ולאלימות
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

אימא תרזה, אחת מצדיקות הדור וכלת פרס נובל, נהגה לחזור על האמירה: "שִפטו את האנשים פחות, אֶהֱבוּ אותם יותר". האם באמת יש יחס הפוך בין הדברים? האם אחד בא בהכרח על חשבון השני? לשיפוטיות אכן יצא שם רע למדי. ההגדרה המקובלת לה היא נטייה לבקר, לתייג ולבייש (ב"שיימינג" אינטרנטי למשל), לתת ציון שלילי לאחר, וגם לעצמנו.

מקובל לחשוב ששיפוטיות חוזרת אלינו כבומרנג, כי אחרים ירבו לשפוט אותנו ככל שנשפוט אותם, וכמובן גם מפני שמי שיש לו נטייה כזאת, מפעיל אותה גם כלפי עצמו. בעצם, על החלק השני אפשר בהחלט להתווכח. אני מכיר כמה וכמה אנשים שלא רואים את הכיעור בזנב של עצמם, גם כשהוא מכשכש בעוצמה.



השיפוטיות כמושג שלילי מככבת גם במדיטציה ובמרבית שיטות הניו אייג'. במדיטציה, אי שיפוטיות היא אחת משלושת עקרונות היסוד, וזאת בעקבות האמונה שטוב ורע הם זמניים ויחסיים ואילו השיפוטיות חורצת דין מוקדם וחד מדי, לכן יש להתעלות מעליה.

אחרים אומרים שהיא בלתי סלחנית ומונעת מאתנו להתקרב לזולתנו. יועצים וקואוצ'רים יגידו לנו ששיפוטיות מקורה בחוסר יכולת לראות את הדברים בראייה כוללת או להבין שנקודת המבט שלנו היא רק אחת מכמה אפשרויות, ולא בהכרח הנכונה ביותר. השיפוטיות רעה, כך יגידו, כי היא מובילה אותנו למדוד את הזולת באמות המידה ובמושגים שלנו, וזה תמיד צעד מוטעה.

בתרבויות רבות מצויה, בנוסחים שונים, האמירה "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אף כי ישנם כמה אנשים בעולם שבהחלט אהיה מוכן לדון אותם, ובלבד שאגיע למקומם). הסיבה לאיסור זה מקורה כנראה בהיותנו שופטים את הזולת על פי מה שידוע לנו באותו הרגע, אבל ידיעתנו לעיתים קרובות חלקית וחסרה, בין אם ברמת העובדות או ברמת הרגשות והמניעים שלו. לכן נטרול השיפוטיות הוא כלי עבודה חיוני אצל פרקליטים פליליים וסנגורים בבואם להגן על לקוחותיהם הבלתי צדיקים בעליל.

גם בקיבוץ אנו נדרשים פעמים רבות להשעות את השיפוטיות, למשל כשבוחרים מישהו לתפקיד למרות פגמים אחדים באופיו (עד גבול מסוים, כמובן. לא נבחר ברכלני הקיבוץ למזכירות הרפואית), או כשאנו נדרשים להפריד בין פגמיו לבין עמדה מוצדקת שהוא מביע בנושא זה או אחר.

אז האם השיפוטיות היא כה רעה ומזיקה? לאו דווקא. למעשה היא מונח ניטרלי, ממש כמו הביקורת, ואפשר לשפוט מישהו גם לטובה, כמובן. לכל גוף וארגון רצוי שתהיה יחידת ביקורת, לא כדי להשליך בוץ אלא כדי ללמוד ולתקן.

השיפוטיות, כמו הביקורת, מסייעת בכך שהיא מעמידה מולנו מראה, מה חושבים עלינו האחרים, לטוב ולרע. יש מאתנו שיזכרו בעיקר את הטוב, ויש שרק את הרע (בתנאי שאומרים אותו בפנינו ולא מאחורי הגב), אבל מדוע יהיו הַפֹּעַל "שופט" ושם הפעולה "שפיטה" ניטרליים, ורק השיפוטיות תהא שלילית?

השיפוטיות היא המעניקה ערך אמיתי, משמעות לדברים. היא מסייעת בבניית האישיות שלנו ויכולת ההערכה של טוב ורע, שהרי ללא תרגול בהכרעה בין טוב ורע, כיצד נוכל לפתח לעצמנו עמדה מוסרית בכלל? היא יכולה גם להיות כלי ליצירת יחס רגשי לזולת, אם נשתמש בה נכון.

היחס הנכון לשיפוטיות יהיה, לכן, לא ביטולה וחיסולה - אלא יחס של הקשבה. החוכמה היא לא לאפשר לה להשפיע על יחסנו כלפי אלה שאנו אוהבים, במיוחד במסגרת המשפחתית, שהרי גם אם יש לי
ביקורת על מי מבני משפחתי, לא אוהב אותו פחות. צריך לנסות להרים מעין מסך בין השיפוט שבא מהשכל, והאהבה שבאה מהלב (כדימוי כמובן), כי אין סתירה ביניהם. עם קצת תרגול אפשר ללמוד זאת.

אם נחזור ליום כיפור, בו התחלנו, היהדות טוענת שבקשת סליחה ביום כיפור עובדת רק בין אדם לאלוהיו. על עבירות שעשית לזולת - רק הוא יכול למחול. אבל כדי למחול יש צורך קודם כול בשיפוטיות, בהכרה בכך שנעשה לי רע, שהרי בלי הכרה כזאת אין משמעות למחילה. לכן אני מבקש בזה: אם הרגזתי מי מכם השנה, אנא היו שיפוטיים ומחלו לי.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
הקיבוצניק מתלבט: מים שקפאו או קרח שהפשיר
חולמים על קיבוץ מבחוץ
האם יש בכלל קיבוץ