צילום אילוסטרציה: Shutterstock לכל סיום יש התחלה חדשה, גם לשנת תשע"ה. ישנן סיבות לא-מעטות שבזכותן ראש השנה הוא מהחגים החביבים עליי: קצו המסתמן של גיהינום הקיץ הלוהט, שני ימי השבתון הרצופים המעניקים פסק-זמן חטוף מהעבודה הסיזיפית, וכמובן - שירי החג הקלאסיים המתנגנים מדי פעם ברדיו, לשמחתי הרבה.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
הקיבוצניק מתלבט: מים שקפאו או קרח שהפשיר
מהי תשובת החינוך הקיבוצי לגזענות ולאלימות
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

בעת שאני מזייף באוטו, להנאתי, את הלחנים המוכרים, אני חוזר ומנסה לפענח את כוונת המשורר בטקסטים, שלעיתים מורכבים ומדכאים מנשוא. כך למשל פתחה דליה רביקוביץ' ז"ל, שחלק מילדותה עברה עליה בקיבוץ גבע, את השיר המקסים שלה "תקופות השנה" דווקא במילים אלה: "הרוח נושבת בחריגים". ובכן, תמיד האמנתי שהקיבוץ מאמץ את החריגים לשורותיו ומנסה להעניק להם תחושת שייכות, בדומה לסלוגן שהגה שר החינוך לשעבר שי פירון ("האחר הוא אני").

למה בעצם התכוונה רביקוביץ'? האם מישהו במחסן הבגדים החליט על דעת עצמו שלא לחלק לחריגים מעילים לקראת הסתיו הקרב ובא, ולכן נושבת הרוח המצמררת על פני עורם החשוף? האם רק אצלי עולה משום מה קונוטציה ל"אוליבר טוויסט" של צ'רלס דיקנס?

רחל שפירא משפיים ממשיכה לצנן את הרוחות, וב"שיר תשרי" שלה כותבת: "המורות משתעלות והולכות לישון מוקדם". ללכת לישון מוקדם לפני העבודה בבית הספר זה חשוב ואף מומלץ, אבל בשיעול הטורדני אפשר לטפל. בכל זאת, המצאת הסירופ הגיעה זה מכבר למרפאה.



רוצים עוד דוגמאות? בבקשה. בשיר "אמצע ספטמבר", שחיברה והלחינה אסתר שמיר וביצעה גלי עטרי, נכתב: "החורף ממית וקוצר", וגם: "אומרים שסוף העולם מתקרב". נתן יונתן ז"ל, שהיה חבר שריד, מוסיף שמן למדורה המקאברית: "מת אב ומת אלול, ומת חומם/ גם נאסף תשרי ומת עמם". הלו, למה כל המורבידיות הזאת? לא סיכמנו שראש השנה מבשר על התחלה חדשה? נכון, מדברים על פצצה איראנית, על התחממות גלובלית, ודני דנון מונה לשגריר באו"ם - אבל הפסימיות טיפה מוגזמת לטעמי.

לעומת זאת, נעמי שמר ז"ל מיטיבה לדרוך על יבלות. "בראש השנה, בראש השנה/ פרחה שושנה אצלי בגינה". תודה, נעמי, שהזכרת לי שאני מתגורר בבניין דירות בעיר ואין ברשותי גינה. לכל היותר אדנית צנועה שרכשתי בתשלומים. אז נחמד לשמוע שאצלך בכינרת פורח ורד, לתפארת עמק הירדן וההתיישבות העובדת, אבל למה להשוויץ? ואם כבר "סירה לבנה עגנה לה בחוף פתאום" ואיזה מיליונר הגיע ביכטה הפרטית שלו לביקור קצר, לא כדאי לשמור על דיסקרטיות? בכל זאת, מה יגידו החברים באסיפה?

בניגוד לחגים המבאסים האחרים, ראש השנה לא מחייב אותי לפעילות מאומצת הדורשת קימה מהספה והתנתקות מהטלוויזיה. בסוכות מנג'סים הילדים בדרישה שאקים סוכה, בחנוכה מציקים לי באוזן שירי הניצחון הפתטיים של המכבים וטקס הדלקת הנרות האינפנטילי. בפורים שוב צריך להפתיע עם תחפושת מקורית,
ובשבועות מכריחים אותי לאכול גבינות שאני ממש לא סובל. רק בראש השנה - שקט. המשקיעים יכולים לכלות את זמנם בחיבור ברכת שנה טובה מעוצבת במחשב ושיגורה לכל מכריהם בפייסבוק (וב"לייק" ננוחם).

נכון, ישנו גם העסק המעצבן למדי - המתנות. לתחושתי, בדומה לאיגרות הברכה, גם המנהג הזה הולך ומצטמצם מטעמי חיסכון ברורים, אבל עדיין יש המתעקשים להעניק לך בטקס רב-רושם קונפיטורה חגיגית שהכינו מפירות גינתם ואף מצפים לתמורה הולמת. חברים, זאת ההזדמנות להזכיר שלא אכלתי קונפיטורה מאז 1987. יתרה מזו: לצורך העניין, אם הייתי חושק באופן פתאומי בפרוסת לחם עם ריבת תות או אוכמניות, הייתי כנראה קופץ לסופר הקרוב ורוכש לעצמי צנצנת מובחרת. בקיצור - אין לי צורך במתנה שעמלתם על הכנתה, סליחה ומחילה.

בבקשה, תנו להירגע עם השירים היפים, עם פחות דיבורים על מוות ויותר על החיים. "ובבוא אלול אלינו ריח סתיו עלה", ומכאן אני יכול להמשיך לקטר, ממש מן ההתחלה.

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
בין הקיבוץ לעיר: תנועה (לא) מגונה
הנאים השכנים בעיניך
אחרי הבחירות: איפה הטריקים