צילום: Shutterstock מדי שבוע, בעת שרעייתי גורפת במרץ בשבת בבוקר את העלים שנשרו מעץ השסק והצטברו בגינתנו (גינתה, למען האמת, לפי הכלל הקיבוצי ששנות עבודה הן הנותנות זכויות שיוך), אנו חוזרים לדיאלוג הקבוע: אני, כמי שעבד שנים בפרדסים, שהם ירוקי עד, טוען שעלים אינם לכלוך כלל, הם אפילו מועילים כזבל אורגני ומונעי עשבייה, וחבל על המאמץ לסלקם. בעיניה הם מטרד בלתי נסבל.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
מהי תשובת החינוך הקיבוצי לגזענות ולאלימות
בין הקיבוץ לעיר: תנועה (לא) מגונה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

כשהייתי רווק צעיר, והאבק היה צובע את כל הרהיטים בדירתי בצבע בז' אחיד, נכנסה פעם ידידה ללא התראה מוקדמת (כך שלא יכולתי להכין "מסדר המפקד"), ורק לאחר שתהיתי מדוע היא מחפשת מקום לשבת כשהספה וכל הכיסאות פנויים, הבנתי שהתפישה שלה ושלי לגבי מהו לכלוך - שונה מאוד.

התובנה מדוגמאות אלה, ועוד רבות שוודאי תזכרו בעצמכם, היא הקלישאה ש"הכל יחסי", אבל למעשה הרבה מעבר לכך. זה לעיתים היפוך מושגים. אצל האינואיטים (מי שאנו קוראים בטעות אסקימואים) מים הם קרח שהפשיר, בניגוד לנו שסבורים שקרח הוא מים שקפאו.



אצל הסינים נחש הוא מזון לגיטימי (ידע אישי, אכלתי אחד בשוק בבייג'ינג), בעוד עבור מרביתנו במערב הוא שיקוץ. ישנן תרבויות שנענוע ראש מלמעלה למטה נחשב בהן "לא". ישנם רבים עם עבר קיבוצי או מושבי שריח הרפת או הלול הוא ממש ניחוח עבורם, בעוד שאצל מרבית העירונים הוא סירחון בלתי נסבל (את "ריח הזבל, ניחוח חציר" לא יכול היה לכתוב אלתרמן...).

המקור להיפוכי המושגים הללו הוא כמובן תרבותי וחינוכי, עניין של הרגלים, וגם, או בעיקר, של סוציאליזציה (בעברית: חִברוּת) שהופעלה עלינו בשלב כלשהו בחיינו. כאשר החלו נביאי השינוי להסתובב בקיבוצים בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, היה נפוץ בפיהם הסיפור על העובד השכיר במפעל שנולדו לו תאומים והוא בא למנהל משאבי האנוש בבקשה לקבל עוד משמרות, בעוד חבר הקיבוץ, שחווה אירוע משמח דומה, בא בבקשה להפחית את שעותיו. התאומים הללו היו עבור האחד מים שקפאו, ועבור השני - קרח שהפשיר.

הנה עוד: במונח העכשווי "וורקוהוליק" יש יותר משמץ של ביקורת. זה אפילו נחשב כסוג של מחלה, שבמקרים קיצוניים עלולה לגרום נזק ממשי. לפני כמה עשרות שנים היו משתמשים ברבים מהקיבוצים במונח "סטחאנוביץ", על שם אלכסיי סטחאנוב, הכורה הרוסי החרוץ שעבד כמעט עד מוות וקיבל על כך אותות הצטיינות. התופעה דומה, אולם המונח הרוסי כוונתו חיובית בלבד, בעוד זה שבאנגלית הוא אמביוולנטי מאוד.

וגם: כשאנו קוראים לעצמנו "עם בחירה", הפירוש השגור הוא שאלוהים בחר בנו מכל העמים, אבל יש המפרשים, ביניהם בארי צימרמן שאני מתמיד לקראו, שאנו העם שבחר לו את האלוהים הזה מתוך המגוון הגדול שהיה "על המדף" (ולא ממש ברור למה - הרי מורדוך, עשתורת ובעל באו כבר עם קבלות). לא תתקשו לנחש את עמדתי בשאלה מי בחר את מי, והאם אקט הבחירה היה קרח שהפשיר או מים שקפאו.

המאפיין המרכזי של הפוסט מודרניזם הוא ביטול ההיררכיה בין מושגים ובין צורות ביטוי שונות ומתן משקל שווה (או לפחות קרוב לכך) לכל הצורות והאמונות. הוא נרתע מהעמדת תרבות אחת מעל לאחרת או
מיצירת נרטיב היסטורי רציף ומוסכם. לכן, תסרב עמדה פוסט מודרניסטית לנקוט עמדה בשאלות האם עלים הם לכלוך או זבל אורגני, האם ריח הזבל הוא ניחוח או סירחון, האם תאומים הם סיבה ליותר עבודה או פחות, האם הוא בחר אותנו או אנחנו אותו.

אבל אני מצהיר בזאת על סירוב להיות פוסט מודרניסט במרבית השאלות הללו. עלים אינם לכלוך, הזבל מסריח, תאומים דורשים יותר עבודה, אנחנו בחרנו אותו, מים הם קרח שהפשיר (ולו מהסיבה שמים יכולים להתקיים רק בין אפס למאה מעלות, בעוד לקרח יש קיום מאפס עד מינוס 273 מעלות צלזיוס, וכמעט בכל הכוכבים שנתגלתה בהם אפשרות למים, הם במצב של קרח או של גז, לא של נוזל), ולכן האינואיטים צודקים. כל זאת כמובן לדעתי בלבד, ומי שמתעקש לטעות - זכותו.

אה - ושנה טובה, ופה הפוסט מודרניזם דווקא מועיל: שתהיה תשע"ו טובה לכל אחד מכם, כאמונתו ובדרכו.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
חולמים על קיבוץ מבחוץ
האם יש בכלל קיבוץ
האם נקלטים בקיבוצים הם כמו מינים פולשים