צילום: יריב כץ מערכת החינוך הקיבוצית נמצאת היום בבעיה קשה. מצד אחד, היא מעניקה מה שנקרא "חינוך טוב": מחנכת לאזרחות טובה, ומכינה את התלמידים היטב לבחינות הבגרות. מצד שני, היא איננה מתמודדת עם המצב החדש שנוצר בארץ בשנים האחרונות.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
חולמים על קיבוץ מבחוץ
בין הקיבוץ לעיר: תנועה (לא) מגונה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

בהכללה אפשר לומר שמאז קום המדינה, ואף זמן רב לפני זה, היו בציבוריות הישראלית הסכמות רחבות בנושאים בסיסיים, כמו מהי דמוקרטיה, מהו חופש דיבור וכתיבה, מהו שוויון בין בני אדם, מהו צדק ומהי הוגנות. אולם בשנים האחרונות הולך ומתרחש שינוי ערכים כולל ביחס לנושאים אלה, ואופי החברה עצמו עובר שינוי יסודי.

אם למשל, בעבר, היתה שנאה לערבים או לזרים - היא שכנה בשוליים, ומי שחשב כך לא העז לבטא זאת בקול. היום, עברו השנאה והגזענות מהשוליים למרכז והן אינן נלחשות עוד, אלא מוטחות בפראות. מחסומי הבושה והשליטה העצמית נפרצו, ושנאה גזענית, חסרת מעצורים, הפכה ללגיטימית בציבורים רחבים. התהליך הזה חותר תחת יסודות המשטר הדמוקרטי, ולטווח ארוך מהווה את האיום הגדול ביותר על המשך קיומנו כחברה וכמדינה.



האם יש לחינוך הקיבוצי תשובה לאיום הזה? למעשה - לא. הוא נשאר בעמדותיו הקודמות, כאילו דבר לא השתנה. אבל תשובות העבר כבר אינן מתאימות לאתגרי ההווה. אי אפשר להמשיך במסלול הקודם כאשר מסביב הכל מתהפך ומשנה כיוון. החברה נמצאת בסיכון גבוה, ואנו משדרים: "שקט! אל תפריעו! אנו עסוקים ב'בגרות'!" פה ושם יש ניסיונות להתמודד. אבל הם חלקיים ושוליים, כמו איים בודדים בזרם הסוחף.

קשה להאשים את עצמנו בלבד במצב הזה. זהו תהליך שאופף ומדרדר את החברה כולה. אבל אסור שזה יהווה תירוץ לאי עשייה. בפועל, אנו מעמידים את עצמנו מעבר לגדר, ואיננו נוקטים עמדה פעילה. לא גיבשנו מחשבה וכלים, ולא התאמנו את עצמנו להתמודדות. אם בעבר היינו ערים מאוד לתהליכים שקורים בחברה ומתערבים בהם כדי לכוונם, הרי היום אנו שוקטים על שמרינו, ומניחים את האחריות על ספם של אחרים. אנו נגררים - לא מוליכים; וקולנו איננו נשמע.

אבל גם אי עשייה היא חינוך: חינוך לחוסר אונים; לפסימיות; לעמידה מן הצד. תוך כדי כך, מתערפלת ומתפוגגת ההשקפה ההומנית שלנו, ושורשינו האידיאולוגיים מאבדים עומק. אנו הופכים טרף קל יותר לשנאה ולפחד.

מה צריך לעשות? בראש ובראשונה - להיישיר מבט; לשאול מה קורה לנו, ומדוע, ומהן ההשלכות של זה. כלומר: לקיים דיון אמיתי, מלב אל לב, ולנגוע בשאלות יסוד בערכים ובהשקפת עולם; ולומר לעצמנו שזהו דיון חשוב לא פחות מהעיסוק הלימודי. זה יעזור מאוד בהבהרת התמונה, ובהגדרת תפקידנו בתוכה.

שנית - עלינו לפעול יחד, במשותף. הפרט הבודד - המחנך, החניך, בית הספר עצמו - הוא חסר אונים מול השגרה האופפת כול של הלימודים לבגרות. דיון משותף, אמיתי, יעלה מהתהומות עמדות והתייחסויות שנאטמו ונשתתקו במשך שנים, ולא היה להן מוצא. דברים שכל אחד הרגיש בינו לבין עצמו, אבל לא נתן להם ביטוי. מתוך הדיון הזה תעלה ההשקפה ההומנית ותקבל לגיטימציה מחודשת.

שלישית - עלינו לבנות ולגבש מחדש את התורה ההומנית והרעיונית שאבדה לנו, ולהופכה לבת יישום, כלפי החניכים. במידה רבה מדובר כאן בעיצוב של שפה חדשה ושל צורת פעולה חדשה. וזה אומר, בין השאר, לתת לדיון את הזמן שלו. לא ללחוץ.

אין כאן חומר שצריך "להספיק" אותו. יש התלבטות, ושאלות, ורעיונות שלא תמיד מבושלים על הסוף; ואלה דורשים הקשבה ואורך נשימה. הדגש איננו על הספק חומר אלא על נקיטת עמדה, וזו דורשת התלבטות. עלינו לפנות אל החניך כך שיהיה חייב להתלבט. כלומר: החומר צריך להיות מוגש כדילמות.

רביעית - הנושא הזה יהיה חלק מהתוכנית הבית-ספרית. לא חינוך משלים (שגם הוא חשוב מאוד) אלא ישיבה בכיתה, עם המחנך, ועם הכללים המחייבים של בית הספר. רק דיון כזה יכול להתנהל בצורה רצינית. וזה יהיה דיון רצוף, שיתקיים לאורך כל השנה - והשנים. כך יהפוך הדיון הרעיוני והערכי לאחד הנושאים בתוכנית הלימודים הבית-ספרית. לא אירוע חד פעמי, אלא רצף של שיחות לאורך כל השנה, המוטמעות והופכות לחלק מאישיותו של כל חניך.

חמישית - השיחות יהיו על מגוון של נושאים, שכל אחד מהם תורם את חלקו להשקפה הכוללת. מדובר כאן לא על נושאים בודדים, אלא על השקפת עולם כוללת. לא תגובות על אירוע, אלא אמירות שנובעות מגישה בסיסית, רחבה.

האם זה יכול להתאים לכל בית ספר קיבוצי? בוודאי. האם זה יכול להתאים לכל בית ספר?
כן, אם בית הספר יהיה מוכן לדיון פתוח ומרחיב כזה. אם נפתח את צורת העבודה הזאת, אין סיבה שלא יצטרפו אלינו בתי ספר ממגזרים אחרים, ועובדי משרד החינוך. כך נחזק את המרכיב החינוכי