צילום: דורון גולן "מה לך ולקריית אונו", שואלים אותי בתמיהה רבים ממכריי מאז שעברתי לגור בפרוור המנומנם שבשולי גוש דן לפני קצת יותר משנתיים. "קוראים לזה בן ממשיך", אני עונה בביטחון, ולמראה הגבה המורמת בתגובה בצד השני ממהר להסביר את ההתחכמות: "שתי אחיותיי, הבוגרת והצעירה, היו קומונריות ב'נוער העובד והלומד' בקריית אונו. אני בסך הכל סוגר מעגל".

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
האם יש בכלל קיבוץ
מסר לעולי ברה"מ: אינכם זקוקים לחותמת הרבנות
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

אלא שדיבורים ומעשים לחוד. בינתיים, למרות מאמציי הכנים, עדיין לא ראיתי בעיר אפילו חניך אחד לרפואה בחולצה כחולה עם שרוך אדום. אף על פי שאחיותיי נשבעות שהקן בקריית אונו אינו המצאה בדיונית ואף מגבות את טענותיהן בעזרת הוכחות מצולמות, לעדויות אלה אין כיום תוקף מעשי בשטח.

מדובר ככל הנראה על זן נדיר, מין בסכנת הכחדה, מיצג ראוי לשימור - מה שאי אפשר לומר בשום אופן על המתחרה, תנועת "הצופים", שמיישמת את מצוות פרו ורבו ושולטת בשוק המקומי ביד רמה ובלי תחרות ממשית, קצת בדומה למונופול הגז של יצחק תשובה ו"נובל אנרג'י".



אף כי לא הייתי מחליף כנראה את תקופת הילדות בקיבוץ בשום חיקוי אחר, יש כמה אלמנטים חינוכיים שהייתי דואג לשפר למען הדורות הבאים. אחד מהם הוא היעדרה הכמעט מוחלט של תנועת נוער משמעותית מחצר המשק. לשמחתי, בשנים האחרונות חל שינוי לטובה בתחום הזה, אבל לפני שלושים שנה היינו בעיקר נוער בתנועה - בדרך כלל לשום מקום.

בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת הספקתי לחוות את פרפורי הגסיסה של חטיבת בני הקיבוצים עליה השלום. בסביבות כיתה ט' השתתפתי בכמה מפגשים מעניינים של פרויקט "קבוצות הבחירה", בהם התאספו כמה מאות בנים ובנות משק מכל הארץ לסופשבוע מרוכז בקיבוץ אקראי, וערכו יחד דיונים בנושאים שונים.

יותר משרציתי אז "לשנות את העולם", קיוויתי לפגוש שם מישהי שתשנה את העולם שלי. זה לא הצליח. אני מניח, במידה גבוהה של סבירות, שהכישלון החרוץ נבע מהעובדה שכמעט לא הוצאתי הגה מפי במהלך המפגשים האלה. אומרים שאין הביישן למד. בנוסף, הוא גם לא מוצא חברה.

שנת שירות בחטיבת בני הקיבוצים לא נחשבה אז למהלך "קולי", ומי שבכל זאת נענה לקריאה נקרא בזלזול מופגן "חטיבון". לעומת זאת, לקומונרים בנוער העובד והלומד, ב"מחנות העולים" או ב"שומר הצעיר", דווקא לא הוצמדו שמות גנאי. להיפך, הם היו אלה שהתנסו מעשית ראשונים בחיי העיר ובהמשך הגיעו לצבא כשהם בוגרים ומוכנים יותר לשירות המאתגר.

בדיעבד, ייתכן שטעיתי כשהתעקשתי לנסות שנת שירות בקיבוץ צעיר (ניסיון שמסיבות שונות לא צלח בסופו של דבר) במקום להיות קומונר, אבל אז, כאמור, המחשבה על העברת פעולות מול עשרות חניכים, המצריכות שימוש במיתרי הקול שלי, הפילה עליי אימה משונה. בספרי ההדרכה לפסיכולוגיה מכונה ההפרעה הזאת פק"ק - פחד קהל קיבוצי.

אם נחזור לרגע לקריית אונו של היום, מי שבוודאי לא סובלים מפק"ק הם מדריכי הצופים והחניכים, שגודשים את הפארק הסמוך למקום מגוריי בימי שלישי ושישי. יסלחו לי כל הבוגרים המכובדים, אבל מעולם לא הצלחתי להבין מה קוסם כל כך בתנועה שחלק מהמורשת שלה הוא לקשור קשרים ולכבות מדורות בשיטות טבעיות... אם הצלחתי לחבר שתי סנאדות ביחד והתגברתי על ערימת גחלים לוחשות בכוונת מכוון - אפשר לקרוא לי חניך מצטיין?

עניין המדים לא פחות מקומם. במקום החולצות הכחולות והשרוכים האדומים או הלבנים - מדי חקי ועניבה.
משטרת האופנה, איפה את כשצריך אותך? ומה לגבי הסיסמה "היה נכון"? נכון למה? מודה ומתוודה - העמימות, בין אם מדובר במדיניות הגרעין הישראלית או באידיאולוגיה נסתרת עד בלתי קיימת בתנועת נוער, מקשה עליי.

אז נכון, בוגרי הצופים הקימו 17 קיבוצים מפוארים, אבל מתי בפעם האחרונה שמעתם מהם התבטאות בעלת משמעות על המצב הפוליטי בארץ? ועם כל זאת, ברור לי שקרב היום שבו ידרוש ממני ג'וניור ללכת לצופים, כמו כל החברים שלו. הוא כמובן יקבל את ברכת הדרך שלי. אני צופה לו עתיד מזהיר. תגידו, אם הוא יתמנה לרשג"ד זה מגדיל את סיכוייו להיות מג"ד?

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
הנאים השכנים בעיניך
אחרי הבחירות: איפה הטריקים
הקיבוצניק בספא: אין מקום להנאה