צילום: Shutterstock אני רוצה לפתוח בהתנצלות. מי שניסה לשאול אותי בימים האחרונים מה שלומי, נתקל, בתגובה, ברטינה זועפת וחסרת סבלנות. כאן המקום להסביר שזה לא אישי. אני פשוט עסוק וטרוד בהפקת "חגיגות ה-400" (חברים בפייסבוק) שיגיעו, בעזרת ה"שֵייר", בקרוב, אחרי שאצליח להשיג עוד שני ידידי רשת בלבד.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
האם נקלטים בקיבוצים הם כמו מינים פולשים
הטעיה: השיח על שיח לוחמים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

כן, אני מזהה את הבעת הלגלוג והזלזול שבוודאי שרויה על פניכם כעת. אתם יכולים להמשיך לצחוק עליי, לא אכפת לי. ידידי רשת הם אולי לא חברים אמיתיים, אבל הם עדיפים מחיים ללא חברים בכלל.

פעם, כשהכל היה יותר פשוט, בקיבוץ, הייתי פוגש חברים כל הזמן. המעגל החברתי שלי כלל 500 חברים וחברות, מועמדים ומועמדות, ילדים וילדות, מתנדבים ומתנדבות, בני ובנות גרעין וכל מי שהתגורר בפינת החי.



הפסיפס האנושי המוזר הזה ניהל את חייו על פני שטח מצומצם - להלן חצר המשק, שבה אם רצית או לא רצית היית נתקל באנשים על בסיס יומיומי. מה יותר טריוויאלי משיחת קיטורים מענגת על עומס התורנויות, בתור למנה העיקרית בארוחת הצהריים? כמה פעמים יצא לכם לדון בתקציב ההשקעות לשנה הקרובה עם המזכיר ביום שישי במחסן הבגדים? והאם לא מצאתם את עצמכם אי פעם מנסים להסביר לחבר קשיש ואכפתניק, שתפס אתכם על המדרכה, מה יש לנוער לחפש ב"אינטרנט שמינטרנט" במקום להגיע לאסיפה?

ברור שכן. זו דרכו של קיבוץ וכך הוא מתנהל, או לפחות התנהל, עד שהשתנה. התוצאה הצפויה של כל האינטרקציה החברתית הזאת היא ביטול הצורך ב"שמירה על קשר". למה הכוונה? בעיר יודע כל בר דעת שנדרשת שיחת טלפון אקראית לחברים, מדי זמן מה, הנגזר מעומק הקשר ואיכותו, כדי להמשיך ולהחזיק בהם. שכן את החברים, שומו שמים, לא רואים כל יום.

לשווא תנסו לתור אחר מכרים בקניות בסופר, לא תצליחו לגלות אותם גם בסניף הדואר השכונתי, ולא במכונית שעומדת לצדכם בפקק בדרך לעבודה. לרוב נמצאים העירונים במצב צבירה מנוכר כשהם ספונים בדירותיהם הנעולות היטב מאחורי סורג, בריח ואזעקה משוכללת. אם נגדיר את המצב בשתי מילים: זרים ומוזרים.

לחברים, כך למדתי בדרך הקשה, יש לטלפן מדי פעם, או לפחות לשלוח "ווטסאפ". לשאול מה נשמע, לברר מה חדש ולהחליף דעות על דוח לוקר, ההסכם עם איראן והשלכות היציאה מהארון של רן דנקר. פשוט, נכון? תיאורטית כן, אבל למי שגדל בקיבוץ מדובר במשימה מסובכת במיוחד.

שאלות רבות מנקרות בבן משק שנתקל במשימת "תחזוק חברים" אופיינית: למה לא פשוט לקפוץ אליו הביתה? הרי למרות השלט, אין לו כלב נושך בחצר, וגם אין לו חצר. למה לקבוע מראש מתי נפגשים? אפשר לחשוב, איזה תוכניות הוא כבר עשה. ואיך זה שאני לא נפגש אתו יותר בסידור רכב (אולי יש לזה קשר מסוים לכך שעזבתי את הקיבוץ לפני 15 שנים).

מזל שאני גבר. אצלנו חבר יכול להישאר חבר גם אם לא דיברת אתו מאז שסדאם פלש לכוויית.
על פי הספירה האחרונה שלי יש לי עדיין 10,341 חברי נפש, שמתוכם אני מדבר היום בקביעות עם שלושה לפחות. יום אחד, כך אני מתכנן, עוד אפגוש אותם ב"תחתית" או ב"מנזר". נשב ונדבר על החוסר במתנדבות, על הפרזיטים מהגרעין ועל תקנון חתונות והלוויות. רק צריך לזכור לעשות איזה טלפון אחד או שניים לפני.

בינתיים, אני זקוק לשני מתנדבי (או מתנדבות) פייסבוק מיומנים שישלחו לי הצעות חברות וירטואליות. לאחר שאבדוק את הפרופיל שלהם, אאשר בלחיצת כפתור את החברים החדשים שלי, אפתח "Event" ואקבע תאריך ומקום ל"חגיגות ה-400". אנא אשרו הגעה. נכון שלא מוכרחים טלפון, אבל אי אפשר בלי טלפון חכם.

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
הנאים השכנים בעיניך
אחרי הבחירות: איפה הטריקים
הקיבוצניק בספא: אין מקום להנאה