צילום: דוד רובינגר סרטה של מור לושי "שיח לוחמים - הסלילים הגנוזים" רב עוצמה, ומבנהו מופתי. כבר מנבאים לו מועמדות לפרס האוסקר. אבל הסרט מניפולטיבי מאוד ולוקה בהיעדר מידתיות. הוא מתיימר לחשוף לראשונה את התוכן האותנטי של השיחות שקובצו בספר המיתולוגי, ולגלות לראשונה את פרצופה (האפל...) של מלחמת ששת הימים. פשעי המלחמה מוצגים בסרט כסיפורה הדומיננטי (שהוסתר) של המלחמה המהוללת ההיא.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
אחרי הבחירות: איפה הטריקים
על קיבוץ, קיץ, מזל ואלוהים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

הצנזורה הצבאית אכן סילקה מהספר דיווחים פרטניים על פשעי מלחמה ואילצה את העורכים להסתפק בניסוחים מרוככים, בהכללות (כגון "קרו שם דברים קשים"), או ברמזים ואף שלוש נקודות. אבל הצנזורה לא פגעה באופן מהותי ברוחן האותנטית של השיחות המוקלטות - לא טשטשה, לא טייחה, לא עיקרה ולא העלימה את הליבה של "שיח לוחמים".

אני מרשה לעצמי קביעה כה גורפת כמי שהייתה שם, בחבורת המראיינים. ההטעיה הבוטה קופצת לעין כבר בכתוביות הפתיחה של הסרט: "כשבעים אחוזים(!) מההקלטות צונזרו". אבל כזכור לי היטב, רוב המחיקות לא היו בגדר צנזורה. הן נקשרו בשיקולי עריכה טריוויאליים למדי: מגבלות מקום, הצורך לקצר, והכוונה להימנע מחזרות אינסופיות.


שיחים ש"גלשו" לשיחות נפש, עם תיאורי תחושות, לבטים, תהיות - הועדפו על פני אותם שיחים שמשתתפיהם התקשו להיפתח ולחרוג מהכרוניקה של מהלכי קרבות.

כך, למשל, שתי שיחות שהנחיתי, בגת ובמשמר-השרון, נכללות בספר בשלמותן, למעט משפטים בודדים מתוכן. שתי שיחות נוספות בהנחייתי נשארו בין "הסלילים הגנוזים", כי לא היה בהן ייחוד מובהק (מתוכן נכנס לספר רק מונולוג המשתרע על עמוד אחד). לא בגלל צנזורה ביטחונית הן נותרו על המדף.

אני נוטה להסתמך על הערכותיו של ההיסטוריון ד"ר אלון גן (בן כפר-מסריק), שכתב עבודת דוקטורט על "תרבות השיחים בתנועה הקיבוצית בניסיון לגבש זהות מיוחדת לדור השני". גן שמע את כל השיחות המוקלטות, קרא את כל התמלילים. לפי הערכתו, הקטעים שנמחקו עקב צנזורה ביטחונית מהווים לא יותר מעשירית הטקסטים המוקלטים.

כך הוא אמר לכתב ארנון לפיד בריאיון אתו שפורסם בעיתון זה בשנת 2005. גן גם העריך, באותו ראיון, שהימנעות מהשמטת קטעים הייתה מעוותת את התמונה הכללית ("המובעת בנאמנות בספר", כדבריו) ומטה את תשומת הלב אל הקטעים שצונזרו.

הסערות שמחולל עכשיו סרטה של מור לושי מאששות את התחזית של אלון גן. מתברר שההטעיה הנזכרת עובדת ונוחלת הצלחה גדולה. נדמה לי שלושי אימצה את הכלל המוכר כל כך לאנשי תקשורת: "אל תיתנו לעובדות לקלקל את הסיפור" (הדרמטי). כצפוי, השמאל הרדיקלי קופץ על הסרט כמוצא שלל רב. הרשת גועשת ורוגשת, מוצפת התלהמות ודברי נאצה שמנחית הימין על הסרט ויוצריו.

ואגב, כמה מונולוגים המוצגים בסרט כלקוחים מ"הסלילים הגנוזים", כלולים גם בספר המודפס. בתקציר שהועבר למבקרי הקולנוע מדובר, בין השאר, על "נבואות הזעם שנמחקו". אבל דבריו הנבואיים באמת של אבישי גרוסמן (עין-שמר), הנשמעים בסרט, כלולים גם בספר.

גרוסמן מדבר על תחושתו שהסיבוב הבא קרוב, "והוא יהיה גם הרבה יותר אכזרי. עכשיו, אחרי שהפכנו סוף סוף לצבא כובש" (עמוד 248 בספר); ומופיעים בספר גם דבריו של עמוס עוז (הזוכים להבלטה אצל לושי)
על תחושותיו ככובש זר במפגש הראשון עם ערביי ירושלים המזרחית.

רבים מהמגיבים על הסרט עד לכתיבת שורות אלה "קנו" את ההטעיות.

הסרט, כמובן, לא משנה שום נרטיב בעיני מי שקרא את "שיח לוחמים". גם לא בעיני מי שלא שגה באשליה שהיו אי פעם מלחמות חפות מפשעי מלחמה, ושכל הישראלים שלחמו בששת הימים, יוצאי כל העדות וכל שכבות החברה, דבקו בעקביות עיקשת בעקרון "טוהר הנשק".

אבל, כמאמר הקלישאה, עם הצלחה לא מתווכחים. ואולי, למרבה הצער, צודק מי שטוען כי כיום אין שום סיכוי להבליט ולקדם סרט בלי גוונים של צהוב או מניפולציה גסה.