צילום: Shutterstock לפני 23 שנים הגה מישהו במפלגת "העבודה" את הסיסמה הקליטה והזכורה "הליכוד התנתק מהעם". לא ברור כמה קרדיט צריך לתת לסלוגן המוצלח הזה (שאף כי ישנם לא מעט אנשים שחושבים הפוך, בעיניי הוא רלוונטי עד היום), אבל על התוצאה אין ויכוח. כזכור, באותן בחירות בלתי נשכחות ב-1992 הביס יצחק רבין את יצחק שמיר ואת "הליכוד" ועלה לשלטון בסערה עם 44 מנדטים של העבודה ועוד 12 של "מרצ".

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
על קיבוץ, קיץ, מזל ואלוהים
הקיבוצניק בספא: אין מקום להנאה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

לא הייתי נזכר באותו קמפיין מנצח לולא התקיימו בשבוע שעבר הבחירות לראשות התנועה הקיבוצית, שעל פי אחוזי ההצבעה המביכים הראו שגם עשרות אלפים מחברי הקיבוצים בחרו להתנתק מתנועת האם ודילגו בחינניות על זכותם הדמוקרטית להצביע עבור אחד המועמדים.

גם אני, כנציגם המאולתר של הקיבוצניקים לשעבר בזירה העירונית, התקשיתי לפרוס בפני המתעניינים הספורים שחקרו אותי את משנתם של הטוענים לכתר ואת ההבדלים בתפישת עולמם (זה אולי המקום לתהות מדוע לא נכלל במצע של אף מתמודד סעיף לפיו תוענק לעוזבים זכות בחירה...).



אל תבינו אותי לא נכון. זה אולי טור סאטירי, אבל אין לי כל כוונה להטיל דופי במי מהמועמדים. כולם היו ראויים, כולם טובים, לכולם איחלתי הצלחה והייתי מוכן להרים כוס בירה אִתם ולכבודם. את כולם הבטחתי לשפוט על פי מעשיהם והישגיהם בקדנציה הקרובה. הבעיה העיקרית היא איך מתמודדים עם אחוז ההצבעה המביך ביום הבחירות, שהעיד כי רק כשליש מבעלי זכות ההצבעה הטריחו את עצמם לקלפי.

אולי אם היו המתמודדים לומדים כמה טריקים מהבחירות האחרונות לכנסת, אפשר היה להרים את אחוז ההצבעה. לאן נעלמו למשל הסרטונים "החביבים" שליוו אותנו בבחירות הכלליות האחרונות? שוו בנפשכם את אחד המועמדים מאיץ בבוחריו לצאת להצביע, כי: "השמוצניקים נוהרים לקלפי, ופעילי הקיבוץ הארצי מסיעים אותם בקלנועיות".

דמיינו עצרת תמיכה במועמד אחר, בה אחד הנואמים, אמן מיוסר שנזרק לא מכבר מוועדת תרבות, מכריז מול חדר אוכל הומה מפה לפה: "הגענו למצב שבו קומץ של מנשקי כולבויניקים שולט בנו".

במקום זה קיבלנו, ימים אחדים לפני הבחירות, תמונה קבוצתית חברית של כל חמשת המועמדים, ששניים מהם אף מחובקים. ככה בונים יריבות?! היו ימים שגדר תיל נמתחה באמצע חדר האוכל כדי לסמן את הגבול הבלתי ניתן לחצייה בין האיחוד למאוחד. והיום? שיקום אחד שיכול לסמן היכן עובר הגבול האידיאולוגי הבלתי נראה.

האם שקל מי מהמועמדים לשכור קבוצת מעודדים חנפנים שתפזז ותכרכר לפניו, תוך כדי שירה בלתי פוסקת: "הנה הוא בא, ראש התנועה הקיבוצית הבא"? למה לא ראינו סיורים יזומים בשוק מחנה יהודה, או לפחות במטבח של גבעת ברנר?

מדוע לא נערכו בחירות מקדימות בבית הספר "העמק המערבי" ביפעת, א-לה תיכון "בליך" ברמת גן? האם מישהו זיהה את היועץ המיתולוגי ארתור פינקלשטיין באחד המטות? וראובן אדלר,
האם לא היה פנוי? אל תגידו לי, אני יודע לבד: סדרן העבודה שיבץ אותו לחליבת לילה והוא לא הצליח להתעורר בבוקר.

ומה לגבי יום הבחירות עצמו? דממה תקשורתית מוחלטת. מלבד הודעת טקסט שנשלחה מטעם אחד המועמדים לפעיליו עשר דקות(!) לפני סגירת הקלפיות, בבקשה שיעודדו מצביעים להגיע עד הרגע האחרון, לא היה זכר לעובדה שמתקיימות בחירות.

לא סקרים פותחי מהדורות של מינה צמח, לא מדגם טלוויזיה בשלושה ערוצים, והכי מעליב - שום התייחסות מצד הנשיא המכהן. יודעים מה? אפילו על ברכה ממלכתית מח"כ אורן חזן הייתי מתפשר בצוק העיתים.