צילום:  Shutterstock ראשית יוני. אנו שמים את הניידים על מצב טיסה ויוצאים להתנתק קצת בכרתים. ביום שלמחרת שוכרים רכב - קטנטן אבל חדש מהניילון, לא כמו הקשיש שלי, שלאחר כל נסיעה ארוכה אני צריך לטפוח לו על מכסה המנוע ולומר "אתה רואה - כשאתה רוצה אתה יכול" - ונוסעים מזרחה לאלונדה ואל האי ספינלונגה, שעליו נכתב הספר "האי של סופיה", המספר על מושבת המצורעים ששכנה שם.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
הקיבוצניק בספא: אין מקום להנאה
משחקים קיבוציים בשיווי משקל
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

האי, מבחינת היקפו, מספר המגורשים אליו והמשטר הפנימי שלו, דמה לקיבוץ בינוני. ובכן, משאירים את האוטו ליד המזח, מפליגים לאי, מסיירים - אני במבצר העליון ורעייתי בסמטאות שתחתיו (בחיפוש אחר אצבעות ואפים שנשרו?) - וחוזרים.

יושבים לצהריים במסעדת דגים (תמנון בגריל), קונים מיץ באריזת קרטון בקיוסק סמוך, וחוזרים לרכב. והנה - אין מפתח. הופכים את התיק והפאוץ' על פיהם חזור והפוך, והמפתח - יוק.

מה עושים? עיירה זרה, אין סוכנות של חברת ההשכרה ואין מפתח. חוזרים לסירה. הצ'יף חמוד ומסכים לקחת אותי שוב אל האי בחינם, לחיפוש - אבל אני מוותר, ושואל היכן יש טלפון, כדי שנוכל לצלצל לסוכנות. בחיפושינו אחר טלפון אנו עוברים בכיכר, והנה, על ספסל אבן במרכזה, לוכדות עיניה של רעייתי מפתח. מתקרבים - הוא מחובר לסמל החברה, והמספר מתאים.



מתברר שהמפתח נפל כנראה מהתיק שלי בעת שקניתי מיץ, המוכר מצא אותו, ובמקום לחפש את הרכב ולנסוע (מה שאולי היה עושה הישראלי המכוער) - שם את המפתחות במקום גלוי, בתקווה.

מה היה הסיכוי שלנו למצוא? הסתברות של אחד למיליון? בו במקום הוכרז שאם יש אלוהים - כרתים הוא מקום מושבו, יחד עם המינוטאורוס, או במילים אחרות: יש השגחה כרתית (פרטית).

למחרת אני יורד לבריכת המלון עם הספר האחרון של יובל נח הררי - "ההיסטוריה של המחר", וישראלית חביבה מתעניינת בו. בעודי מסביר, מצטרף בעלה, חובש כיפה, שמתברר כי בעיסוקו הוא משגיח כשרות במעלות. בשיחה שמתפתחת (המים קרים מדי, השמש נעימה והזמן בשפע) אני מספר לו את סיפור המפתח, ותגובתו כמובן: אתה רואה, יא חתיכת כופר, הנה הוכחה שיש אלוהים, שעוזר אפילו לספק יהודים כמוך.

השבתי לו בקלישאה "צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי", שמצאה כמובן חן בעיניו, אבל גם שאת המפתח מצאתי עשר דקות לאחר שאכלתי בעונג רב שרץ מסוג תמנון. הוא לא האמין שאכן עשיתי זאת, כפי שלא האמין שבכל הקיבוץ שלי אין מזוזות ושחדר האוכל פתוח ביום כיפור.

לא היה לי נעים לשאול כיצד הוא, עם רקע כשלו, מאפשר לאשתו להיחשף ברחצה מעורבת אל מול הגויים, התיירים הרוסים והגרמנים, שנחשבים בעיניו (ציטוט ישיר) ל"משהו שבין חזיר לאדם"!

הדיון נמשך לכיוונים הרגילים - לא, האדם אין מוצאו מן הקוף, ההומו-סאפיינס היה אחד מסוגי הפרימאטים שהתפתח לכיוון שונה. כן, אנו חוגגים את פסח ושבועות אחרת, אבל לא פחות יפה. כן, אני אוהב את ארץ ישראל כמוהו לפחות, אבל לא בגלל איזו הבטחה של ישות שכנראה לא קיימת. כן - האדם ברא את אלוהים ולא להיפך. וגם לא נגררנו לעלבונות. לבסוף הוא שאל: תגיד, יש עוד כמוך? השבתי שיש רבים, דבר שרעייתי הכחישה בתוקף.

הוטרדתי בניסיון להבין איך ולמה קרה אותו מקרה ממוזל. אני מניח שהשיעור הראשון בתורת ההסתברות (שלוש יחידות מתמטיקה לפני ארבעים שנה לא כללו אותה) מלמד שגם מקרים בעלי סיכוי נמוך - קורים.

עובדה שיש זוכים בפיס ובטוטו. קיים סיכוי של אחד לאלף שמקרה שהסיכוי שלו אחד לאלף יקרה לך מיד בפעם הראשונה.
מובן גם שאם לא זכית לאחר 999 ניסיונות - גם בניסיון האלף יישאר הסיכוי אחד לאלף בלבד.

לאנשים דתיים יש תשובה: ודאי עשית משהו טוב בעיני ההוא מלמעלה, והוא גמל לך. ואם לא, אם צריך להסביר מדוע רשע וטוב לו - תמיד אפשר לסגת אל "נפלאות דרכי השם".

גם אנו היינו רוצים להניח שיש איזשהו מנגנון של צדק בעולם, ששריפת המפעל לא תקרה דווקא בקיבוץ שהכי זקוק לו, שגשמים מרובים מוטב שיֵרדו בשדות הפלחה שלנו ולא יציפו את יפו. העובדה שזה לא עובד ככה מתסכלת אותנו, וזה לא ישתנה גם אם נבנה בית כנסת בקיבוץ.

הסופר הצרפתי אנטול פראנס אמר: "איבדנו את האמונה, אבל אנחנו עדיין רוצים להאמין". את מקום הדת המסורתית תפסה אצלנו, ה"מתקדמים", הדת ההומניסטית, אבל בשביל זה תצטרכו באמת לקרוא את האחרון של נח הררי.