צילום אילוסטרציה: Shutterstock "הזמנתי לנו ספא ומסז' זוגי", הודיעה לי חגיגית זוגתי היקרה בשבוע שעבר. "אוקי, אחלה", בלעתי רוק וניסיתי להסוות את החרדה שאחזה בי למשמע הבשורה. כבר למדתי זה מכבר שהתקף פאניקה, קצר ככל שיהיה, לא עושה טוב במיוחד לזוגיות.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
משחקים קיבוציים בשיווי משקל
אני עוזבת את הבית
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

האמת, לא היה לי את מי להאשים במחדל זולת את עצמי. איכשהו, כבכל שנה, הגיע התאריך הגורלי שבו היא מציינת יום הולדת ואני נכנס להיסטריה. הדיאלוג, בניואנסים קלים, הוא שכפול השיחה שמתנהלת בינינו מדי שנה מאז שנפגשנו. "מה תכננת?" היא שואלת תחילה בפרצוף תמים. "בואי נעשה מה שבא לך", אני מתרפס בהכנעה, "אני לרשותך". אחרי שהבנתי את ההבדלים המובנים בתפישות שלנו לגבי חגיגות יום הולדת, אני מודה שהאיום האיראני, והחיים עצמם, נהיו מעט קלים יותר.

אני מעדיף שיגידו לי מזל טוב ואף מוכן לעיתים "ללכת על הקצה" - לכבות נר בנשיפה ולאכול פרוסת עוגה. היא מעדיפה לערוך טיול מסביב לעולם, לסגור אירוע קוקטייל רב-משתתפים באמפי קיסריה ולקבל טבעת יהלום (שאיננו שלום תקווה, "היהלום האדום", למקרה שתהיתם). כמו שאמרתי, הבדלים מינוריים בלבד בגישה.

אז הלכנו כאמור לספא מפנק, אי שם בערבות הצחיחות של הרצליה פיתוח. כבר בכניסה מתבקשים להתפשט ולעטות חלוקים לבנים, שאמורים לסייע לגיבוש תחושת הרוגע והשלווה. לי הם נתנו דווקא תחושה של מאושפז במרכז לבריאות הנפש "שלוותה", אבל זרמתי.

לאחר כמה דקות הגענו לתכלס. תחילה משחו אותי בשמן. במקום שאהפוך למלך הרגשתי קצת כמו צ'יפס. נדמה לי שזה היה מסז' שוודי, כי מתישהו במהלכו הרגשתי שמשתמשים במפתח שוודי כדי להחזיר את המרפק שלי בחזרה למקומו. אחרי חמישים דקות, מלבד העובדה שאני לא מצליח עד עכשיו להזיז את הצוואר שמאלה, וצולע קצת על רגל ימין - אפשר לסכם שהיה נהדר. קיבלנו עיסוי מקצועי לעילא ולעילא. תארו לעצמכם שכמעט לא צעקתי מכאבים.



בהמשך שכשכנו קצת בבריכת השחייה של המקום, שצמודה ככל הנראה לכביש החוף. רעש המשאיות החזק והמתמיד כמעט לא הפריע לנו לנהל שיחה. אני שאלתי את זוגתי "מה שלומך? נהנית?" והיא השיבה בחיוך, כשברקע צפירות בלתי-פוסקות: "בסגגחחחחיייי, לדדדףףףף רוווווקקקקששש". חייכתי אליה בחזרה והנהנתי. מה שנכון נכון.

ייתכן שמשהו דפוק אצלי. במחשבה שנייה, ברור שמשהו דפוק אצלי. גם כשלוקחים אותי להתפנק בספא, החינוך הקיבוצי שלי לא מאפשר לי ליהנות עד הסוף. על מיטת הטיפולים, בעוד אני מפקיר את גופי לידיים שלשות אותי כאילו הייתי עיסת בצק של חלה לשבת, אני מדמיין בעיני רוחי כיצד אני מנפץ לרסיסים את מערכת הסטריאו שמשמיעה
מוזיקה אוריינטלית מעצבנת ללא-הפסקה, והמחשבות הטורדניות אינן נותנות לי מנוח: "למה אני לא עובד כרגע? האם זה מוסרי לקבל מסז' במקום לחרוש? והבחור בקבלה, זה באמת מה שהוא עושה בחיים? הוא נראה דווקא די בריא, למה שלא יעשה תורנויות ברפת?"

בסוף הרגעתי קמעה את עצמי בהסבר הקלוש שהכל באשמת סדרן העבודה, ששיבץ את המטפלות במסז' ואת האקונום בקבלה. חבל שאני לא יכול לראות איך נראים עכשיו בית הילדים וחדר האוכל. תגידו, על ביקור חודשי ב"שלוותה" כבר המלצתי?

ובעניין אחר: שובם של התירפזים
לפני שבועיים כתבתי כאן על מפעל "תירפז" במגדל העמק, שנסגר לפני כארבע שנים לאחר כארבעים שנות פעילות. הקורא הנאמן והיקר אורי אגמון תיקן שהמפעל א מנם נסגר לתקופה של כחצי שנה, אך לאחר מכן נפתח מחדש. אז בדקנו: את חברת תירפז רכשה חברת "בטר אנד דיפרנט" (B&D), שממשיכה לייצר את מוצרי תירפז תחת המותג שלה. מי היה מאמין: ניתן להשיגם בכל הרשתות הגדולות.

עכשיו, כדי לסגור את המעגל, אני רק צריך לחזור אל בית ילדים אקראי באישון לילה, ולסלק מהארון חבילת תירפזים. או לחלופין, לקנות אחת כזאת בסופר.

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
נחמת ה"תירפזים" של ילדי הקיבוצים
הקיבוצניק לשעבר בחרדה: נועל כל מה שאפשר
קיבוצניקים על הגובה - בעזרת... כפכפים