צילום: שירלי זינגר זה טור פרידה. זה טור פרידה מהטור שלי בידיעות הקיבוץ וב-mynet – "הבית של יעל". זה היה הטור הראשון שלי בעיתונות הכתובה וגם הדיגיטלית, והיום, זה הטור האחרון שלי.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
נחמת ה"תירפזים" של ילדי הקיבוצים
על התנועה הקיבוצית להקים גוף להגנת הסביבה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

כשהגעתי לגור בקיבוץ, לפני כמעט שנה, לא ידעתי המון דברים. לא ידעתי איך זה יהיה לגור, ממש לגור, בקיבוץ. לא ידעתי את הדרך הביתה והפעלתי WAZE מקיבוץ עין-השופט הביתה, להזורע, ובדרך לחיפה, בין צומת העמקים לצומת יגור, בכלל חטפתי התקף חרדה.

לא ידעתי איך תצלח בתי המתבגרת את המעבר מהתיכון בעיר לתיכון הקיבוצי האזורי, וזה היה קשה, אלוהים, כמה שזה היה קשה, והיום בסוף השנה, כשהיא מאושרת ומוקפת חברים, אני יודעת שעברנו גם את זה.

לא ידעתי שבנוסף לאהבה האישית הגדולה שלי לבן זוגי, אתאהב ככה במקום מגורים חדש שיש בו מרפסת ודשא והר, נחל זורם ומפל שוצף אחרי הגשמים. שלילותיו קפואים בחורף, ובקריו קרירים בקיץ, ושלפעמים, רק לפעמים, אתגעגע לעיר ואסע אליה כדי ללכת שוב בהמולת הרחוב, ולמהר בחזרה הביתה, לקיבוץ.

אבל ידעתי שיהיה לי טור בעיתון. וכך, חמושה ברצון ובחלום, פניתי וביקשתי - תנו לי טור.



ולפעמים, חלומות מתגשמים, וניתנה לי במה נהדרת לכתיבה, טור משלי. כאן כתבתי על המעבר לקיבוץ בעקבות האהבה, על התחלה של חיים חדשים בגיל 50, על המלחמה שעברנו כאן בקיץ האחרון, על המגש שנפל לי בחדר האוכל וחשבתי שאני הולכת למות, על כך שכמעט, רק כמעט רכבתי על אופניים (ועד היום אני לא רוכבת), על הלילות בקיבוץ שלנו, שאין כמוהם באף מקום אחר, על עץ הרימון והלימון בחצר שלנו, על ארוחות ערב במשפחה חדשה, על נעורים ועל זקנה בקיבוץ, ובעיקר, התבוננתי על הסביבה החדשה שלי בהומור ובהרבה אהבה.

כשפורסם הטור הראשון, דילגתי את כל השביל מהכלבו הביתה, ונופפתי בעיתון. ובאותו ערב, בחדר האוכל, לא היה אחד שלא ניגש אלי והחמיא על הכתיבה ועל הטור. "בעלי מאוהב בכתיבה שלך", אמרה לי אחת מחברות הקיבוץ, "הוא מחכה לעיתון כדי לקרוא את הטור שלך".

רבות מחברותיי כותבות, וכותבות נפלא. לצערי, לא מקבלים תמורה כספית ראויה על כתיבה, ובכל זאת,
אני אומרת תודה על הבמה שניתנה למילים שלי, למחשבות, לטור שהיה רק שלי.

קיבלת מתנה, אמרו לי רבים, קיבלת את מתנת הכתיבה והמילים - לכי איתה. ואני הולכת.

הולכת הלאה, וחלום שהתחיל בקטן, רוקם בימים אלה עור וגידים, מקבל אוויר וגוף ושם ומקום, וסדנת הכתיבה בהנחייתי, אוטוטו יוצאת לדרך.

היה טוב כאן, בבית שלי, ואני רוצה להודות לכל הקוראים והמגיבים. היה טוב ונעים, ומצחיק ועצוב, וסוער ומחכים. אני כבר מתגעגעת, לטור שלי, "הבית של יעל".