צילום אילוסטרציה:  Shutterstock בשירה הידוע של שרית חדד "בחום של תל אביב", שחיבר עברי לידר, מופיעה השורה האלמותית: "גם מתוקים הם סוג של נחמה". רובנו כנראה מתחברים למשפט הזה מניסיון החיים האישי שלנו, ותעיד על כך הכרס שהחלה לבצבץ לאחרונה מבגדי הים הקיציים בים ובבריכות. לקיבוצניקים, להבדיל, יש ורסיה משלהם, שהולכת בערך כך: "גם תירפזים הם סוג של נחמה". והנה הסבר קצר, כולל מבוא קצרצר, לאלה מביניכם שהרימו עכשיו גבה ולא אמרו בלבם: "וואלה, צודק".

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
על התנועה הקיבוצית להקים גוף להגנת הסביבה
חיים בקיבוץ - זה חיים זה?
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

בשבוע שחלף ציינו בישראל ובעולם 121 שנים להמצאת ה"קורנפלקס". זה קרה ב-1894, כשאמריקני אחד בשם ג'ון הארווי קלוג רשם פטנט על פתיתי התירס האפויים שייצר לגמרי במקרה, יחד עם עוד קבוצת חברים צמחונים, כשניסו להכין תפריט מזון בריא. שמו של אותו קלוג מוכר ברחבי הגלובוס עד היום בזכות המותג "קלוג'ס", שמפאר שולחנות אוכל רבים בעולם בזמן ארוחת הבוקר.

עירונים ש"ינקו" קורנפלקס בילדותם מכירים בעיקר את קלוג'ס או את המוצר המתחרה של חברת "תלמה", שהחלה ליצר דגני בוקר לפני כשלושים שנה. אבל כשאומרים לקיבוצניקים קורנפלקס, האסוציאציה הראשונה תהיה ככל הנראה דווקא "תירפזים".

המפעל "תירפז" של יורם ויסמן, ששכן באזור התעשייה של מגדל העמק, סגר את שעריו לפני כארבע שנים אחרי כארבעים שנות פעילות בישראל. ויסמן הביא את דגני הבוקר לארץ אחרי שעבד בצעירותו כמהנדס בקנדה בשנות השישים והבין את הפוטנציאל הטמון במוצר. בשנים האחרונות לא הצליח המפעל המשפחתי הקטן להתמודד עם התחרות הקשה בענף מול חברות הענק ורשתות השיווק הגדולות ונאלץ, כאמור, להפסיק את הייצור, לנעול את שעריו לתמיד ולשלוח הביתה את שלושים העובדים שהעסיק.



אבל יש מי שלעולם לא ישכחו את המפעל הזה. לקיבוצניקים שגדלו בשנות השמונים של המאה שעברה היו התירפזים מרכיב קרדינלי בכל תפריט. כדי לרכך את טעמה המתכתי של הקציצה מחדר האוכל, לתבל את האורז היבשושי, לצלוח את מהמורת הקְלופס הקשה לעיכול, להוריד את גוש הסופלה בגרון ולהתגבר על הכבד הנא - תמיד ניתן היה לקנח בתירפזים, שסופקו ביד רחבה לכל דורש. בכל בית ילדים ניתן היה לאתר בקלות את האריזה הכתומה-שקופה באחד הארונות, מידע שימושי במיוחד גם לפורצים הרעבים בגיל הנעורים, שחיפשו בלילות ארטיקים וקרטיבים בפריזרים, אך יצאו פעמים רבות בשלל צנוע שהסתכם באריזת תירפזים טרייה.

בשוק המצומצם והלא-תחרותי של דגני הבוקר בקיבוץ, היה לתירפזים המיתולוגיים רק מתחרה אחד: ה"שלווה". איזו מין שלווה? לא מהסוג שלא עושים שום דבר. אני מדבר על החיטה התפוחה המתוקה, שהופיעה בארץ ב-1968,
קצת אחרי מלחמת ששת הימים, ולהבדיל מהתירפזים עדיין נמצאת על המדפים במרכולים. את המפעל, שנקרא "אשבול", הקים צבי גולדרייך בחולון, ולאחר שנים מספר הוא הועבר לראש העין, שם הוא פועל עד היום.

היריבות הקשה בין התירפזים לשלווה הזכירה את ה"מלחמה" בין מעריצות ירדנה ארזי ועפרה חזה או בין "תיסלם" ו"בנזין". המצדדים במוצרים השונים ניהלו קרבות אוכל "מלוכלכים", שלוו בהשמצות הדדיות ולעיתים אף הידרדרו להפרדה פיזית של ממש בסגנון הפילוג ההיסטורי בין האיחוד למאוחד בשנות החמישים. למרבה המזל, בשנים ההן עוד לא התפתחה המחלוקת על מידת הבריאות שבחלב הפרה המפוסטר, וזה הצליח להוות גורם מאחד בין הצדדים הנצים, שעוד לא יבש החלב משפתותיהם, תרתי משמע.

היום, כשמול הילדים הרעבים המסבים לשולחן המשפחתי לפני שיוצאים לגן ולבית הספר ניצבות מגוון אפשרויות: "צ'יריוס", "כריות", "עוגי", "קראנץ'" ועוד, מי זוכר שפעם עוד רבנו בבקרים על השאלה המאתגרת מכולן: "סבתא בישלה דייסה... ולמי לא נשאר?"

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
הקיבוצניק לשעבר בחרדה: נועל כל מה שאפשר
קיבוצניקים על הגובה - בעזרת... כפכפים
מאז שעזבתי את הקיבוץ אין איפה לעשות על האש