צילום: יעל כרמי הטור הזה, עוסק באנשים. אנשים שפגשנו במדבר, בנגב ובערבה. בשוש וניסים מצוחר, ברחלי ועמיר מחוות הבודדים "עוף החול", בענת ורן מחצבה. באנשים שגרים בלב הנוף המדברי, שאת הצוקים סחופי הרוחות רואים מחלון ביתם, וגם באלה שמתגוררים קרוב לגבול, שומעים ורואים את המלחמה. באנשים שקמו ועשו מעשה, ובאו לגור רחוק, ובזיעת אפיהם, בחום, בשרב, בסופות החול, מגדלים דגי נוי, תוכים, וגם הרבה הרבה ילדים.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
השקעה אבודה בקיבוצים
ברושי בנאום הבכורה: אין ציונות בלי התיישבות
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

נסענו לסוף שבוע בדרום, לחגוג את יום הולדתו של האיש שלי, וגם שלוש שנים להיווסדנו. ירדנו דרומה והגענו ליישוב צוחר שמעולם לא היינו בו, ואפילו לא שמענו את שמו, ושם, ביישוב הקטן הזה, חיכה לנו צימר מקסים, הצימר של שוש וניסים.

הכל היה מפנק ומושקע והוגש לנו באהבה ועם הרבה נשמה, ושוב נוכחנו לדעת, שהדברים שהופכים אירוח רגיל לאירוח לבבי, הם האנשים. אחריש התענגנו בג'קוזי וגם מחוצה לו, ישבנו שלוש שעות על בקבוק יין יחד עם שוש וניסים, שפינקו אותנו באחת מארוחות הערב הטובות שאכלנו, בעיקר בזכות החברה והשיחה הפתוחה שהפכה את הערב מלא הטעמים למושלם.

אפילו ממ"ד אין לנו כאן, מספר לנו ניסים, כי לפי החלטה תמוהה כלשהי, מי שביתו רחוק מהגבול יותר משבעה ק"מ, אינו זכאי להגנה כזו. אז ישבתי כאן, בסלון, על הכורסה שלי, הוא מספר, ושמעתי את הנפילות וקולות המלחמה, ואם צריך למות - אני בוחר כאן, בתוך ביתי.

כשקמנו בבוקר ויצאנו להליכה כדי לפנות מקום לארוחת הבוקר, הסתכלנו סביב, על המקום שלפני פחות משנה סערה בו מלחמה, וכשחזרנו מההליכה חיכתה לנו על ארוחת בוקר. טבלנו את פרוסות החלה הטריות, העבות, במיץ סלט שאין טעים ממנו, ועל הכפית ערמנו שוב ושוב ממרקחות הליים והתפוזים המגולגלים בתוך עצמם, ששחו ברוטב זהוב ומתוק, והפומלית שתוכה הפך לקוביות ג'לי מתוקות.



בהמשך הדרך עצרנו בחוות בודדים "עוף החול", ולקראתנו יצאה רחלי, שהתאהבתי בה מיד. ושם, בתוך מתקן גדול, באמצע הכלום, מגדלים היא ובעלה, דגי נוי טרופיים ליצוא. אחרי שעשתה לנו סיור במתקן המצוחצח, והראתה לנו את הזנים החדשים שהם עובדים עליהם, עברנו למרפסת ביתם, ושם הכינה לנו רחלי את הקפה הקר המוקצף הטעים ביותר ששתיתי, ויחד אתנו ישבו לשולחן שניים מתוך חמשת ילדיהם. ילדי טבע ושמש, שיודעים בעל פה שמות ציפורים וחיות.

אחר כך, הרכיב אותנו על הטרקטורון יפתח, הבן הבכור בן ה-16, נער גבוה וחסון שאין ספק שיקים יום אחד חווה כזו משלו, ונראה כאילו אדמת המדבר משורגת בתוך נעלי העבודה שלו, והוא מתחזק את כלובי התוכים היפהפיים ובונה להם שובכים להטלות, והיה נדמה שברגע שנכנס לתוך בתי הגידול, כל התוכים פרשו לכבודו את כנפיהם הצבעוניות וקשקשו בקול גדול. נפרדנו בחיבוק גדול והזמנו אותם אלינו, לנוף הירוק.

משם המשכנו לחצבה, לארץ החממות, ושם ישבנו בארוחת ערב בחצר הגדולה של ענת ורן. על הדשא התרוצצו הבת, התאומים, ועל ענת, שלא נחה לרגע, היה תלוי בתוך מנשא תינוק חדש בן חודש וחצי. גם הם בעסקי הדגים,
ורן מספר לנו על החסות ההידרופוניות שהוא למד לגדל בעצמו, ובאמצע ארוחת ערב שבת, שלוש דקות לפני שצריך היה להפוך את הסטייקים הענקיים על הגריל בחצר, קפץ לפגוש את הנהג שבא להעמיס את החסות בדרכן צפונה.

עמדתי מול חלקת הקבר של פולה ודוד בן גוריון. ערב קודם, הוקמה לנו ממשלה חדשה שקמה בחטף, כמעט בגניבה בחצות הלילה, עם סוגי וזני שרים שונים ומשונים, כאלה שאולי ייקחו אותנו לחלל, וקרוב לוודאי שישאירו אותנו בתוך אחד כזה, וחשבתי מה היה אומר הזקן הזה, שבא לגור בצריף במדבר על מין ממשלה כזו. בוודאי היה עומד כלא מאמין, ומה שהיה מנחם אותו היו האנשים האלה שפגשנו בשלושת הימים שלנו במדבר.

החולמים, המגשימים, הזורעים והנוטעים, אנשי גדיד התמרים ואיסוף הפלפלים, מגדלי הדגים והציפורים. שעושים הרבה ומדברים מעט. שהמילים "הפרחת השממה" הן לא קלישאה אלא חייהם היומיומיים; שהמילה "ציונות" עולה כאן מכל צוק וסלע וחממה. בוודאי היה הזקן מחבק אותם אל לבו. אנחנו חיבקנו.

לשלושת הטורים האחרונים של יעל כרמי:
לגור בקיבוץ, להתגעגע לעיר
להתחיל חיים חדשים בגיל חמישים, בקיבוץ
החמסין בקיבוץ היה הסימן הראשון לשינוי