צילום:  Shutterstock כולכם מזהים את הציטוט בכותרת המשנה. זוהי שורה מתוך "האינטרנציונל" בתרגומו של שלונסקי. את המנון תנועת הפועלים כתב אז'ן פוטייה בשנת 1871, לאחר מאורעות "הקומונה הפריזאית". בנוסח המקורי, הצרפתי, נכתב (בתרגום אמין של שכנתי): "אנו, שהננו לא-כלום, נהיה הכל". בנוסח הרוסי שרים: "מה שהיה לא-כלום, יהפוך להיות הכל". מכאן נבין שהתרגום העברי חוטא מעט למקור, כי ניתן להבין ממנו שהעבר אינו נחשב, רק העתיד. זאת כנראה לא היתה כוונתו של פוטייה, אבל זו המשמעות שאני מבקש להתייחס אליה, בהקשר למה שמכונה "כשל ההשקעה האבודה".

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
ברושי בנאום הבכורה: אין ציונות בלי התיישבות
על הקיבוצים לכרות ברית עם הפריפריה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

האם גם אתם מתקשים להפסיק קריאתו של ספר באמצע, גם אם הוא משעמם, מפני שחבל לכם על הזמן שכבר השקעתם? האם יצא לכם לשבת בקולנוע, לאחר שקניתם כרטיס במיטב כספכם, ולגלות אחרי חצי שעה שהסרט משעמם/ אלים/ וולגרי מדי? האם תצאו, או תישארו כי "כבר שילמנו ופינינו ערב"? האם קרה שהתחלתם ללמוד מקצוע, וגיליתם באיחור שאינו ממש מתאים ליכולתכם או לשאיפותיכם? אם כן - האם שיניתם מסלול וויתרתם על הזמן והכסף שהושקע, או נשארתם? ומה באשר לחיי נישואים שנקלעו למשבר?

כל אלה דוגמאות לכשל ההשקעה האבודה בחיינו הפרטיים: לבסס את ההחלטה כיצד להמשיך מכאן והלאה על חישוב של כמה כבר השקענו, ולא על הסיכויים של ההמשך. החשבון הרציונלי צריך להיות: מה שהושקע - בזמן, בכסף ובמשאבים אחרים - כבר הושקע. אם איננו צופים שההמשך יהיה באופן מובהק טוב יותר - הצעד הנכון הוא "לסגור את הבסטה" וללכת לסרט/ ספר/ מקצוע/ בעל אחר, כדי לא להמשיך ולהפסיד (אגב, בבורסה העצה הזאת היא בעירבון מוגבל, ובכדורגל - לא רלוונטית כלל. בחצי הגמר בין ברצלונה לבאיירן, עד הדקה ה-77 הייתה התוצאה 0:0. המסקנה הרציונלית היתה ללכת לישון, אבל ברבע השעה האחרונה הראה מסי מה הוא יודע. נגמר 0:3).



מרסל פרוסט אמר: "האמיתי שבתענוגות הוא זה שלמענו אתה נוטש את התענוגות האחרים". לכשל ההשקעה האבודה ישנם הררי דוגמאות. בכלכלה - ה"קונקורד" הבריטי-צרפתי למשל, שהיה ברור כבר בסוף שלב הפיתוח שיהיה כישלון, ובכל זאת יוצרו מטוסים שהפסידו הון (לפחות פה היינו אנו הישראלים חכמים יותר והפסקנו בעוד מועד את פיתוח ה"לביא"). במלחמה - העיכוב של האמריקנים ביציאה מווייטנאם, כי "חבל להפסיד את כל מה שהושקע", שעלה להם בעוד רבבות חללים. במדיניות - הטענה שהאבידות שספגנו אנו בגין כיבוש והחזקה של שטח זה או אחר מצדיקות את המשך ישיבתנו שם, כי אחרת "בנינו נפלו לשווא".

למה זה קורה לנו? כי לכולנו יש צורך בעקביות, ביציבות, בהמשכיות. ביטול פרויקט כלכלי, או שינוי קו פעולה בחיים, משמעו גם משבר מעצם השינוי, אבל יותר מכך - הודאה שטעינו עד עתה, וזה לא קל לאיש. ההודאה בטעות ושינוי הכיוון קשים עוד יותר כשיש שותפים להשקעה
(וזה נכון בעסקים, אבל גם ב"פרויקט" כמו נישואים), שכואב לנו לאכזבם או שאין לנו כוח להתחיל לשכנע אותם בטעות. הודאה בטעות עלולה גם להשפיע על הדימוי העצמי, בעיני עצמנו ובעיני אחרים, בבחינת: "אה, הוא? טיפוס נתון לגחמות, אי-אפשר לסמוך עליו".

כל קיבוץ יוכל בוודאי להרכיב רשימה שלמה של מקרים - כאלה שנסתיימו ביציאה מוקדמת מפרויקט תוך הפסד קטן יחסית, ובעיקר כאלה שבהם הכאב על מחיקת ההשקעה גרם לאי-הכרעה ולהמשך ההפסד, אולי עד היום. בקיבוץ שלי מדובר בין השאר על חממה, מחלקה במפעל ומיזם חינוכי-תיירותי שהתמהמהנו לסיימם, ועל פרויקט היי-טק סולארי בו אנו עדיין מושקעים. ישנם קיבוצים שהתרסקו כלכלית בעקבות כשל כזה. ומעבר לכלכלה - זה עלול לקרות גם בתהליך חברתי שגילינו שאין בו תוחלת, או בקליטת משפחה כאשר "חבל לזרוק לפח שנתיים מועמדות".

אז מה ניתן לעשות? אין לי תעודת "קואוצ'ר" (כותב טורים, קואוצ'ר וסוחר סמים הם בין העיסוקים שאינם דורשים תעודה), וגם לא של יועץ ארגוני, אבל שני דברים נראים לי מועילים: א. לא לחפש בכוח מי אחראי ומי אשם (במקרה של הסרט, למשל - לא לומר לאישה: זו את שהמלצת עליו, גם כשזה נכון. ולסרטים המתאימים להמלצות שלי, מוטב בכלל שאלך לבד).

ב. לנסות לא להגדיר ככישלון את סגירת הפרויקט או את שינוי הכיוון. שני הדברים הללו מזמינים התנגדויות ועימותים, שבסופם אולי יובהר יותר מה קרה ובגלל מי, אך זה לא יועיל במאמץ לעשות משהו אחר. לימוד לקחי העבר חשוב למניעת הישנות של אותן טעויות, אבל אסור שהמשאבים המושקעים בזה יתווספו להשקעות שכבר איבדנו, כי כאמור - לא-כלום אתמול, מחר הכל, כפי שתרגם בטעות שלונסקי.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
תשוקות אינטלקטואליות: הקשר בין ח