צילום:  Shutterstock עזיבת הקיבוץ הטראומטית, אי אז בתחילת המילניום, הביאה בחטף ובאחת לקצם של עשרות מנהגים ומסורות שעליהם גדלתי וחונכתי מתקופת הינקות, דרך הנעורים ועד לבגרות. קוד הלבוש הקיבוצי הנכחד הוא אחת הדוגמאות הבולטות למטמורפוזה הייצוגית שחלה בי עם הפיכתי לעירוני מחויט ומדופלם.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
לגור בקיבוץ, להתגעגע לעיר
הרגע הזה, כשהבן שלך רוצה ללכת עם שמלה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

בארון הבגדים המצומצם שלי, שהפך למוזיאון מאולתר לתולדות אבולוציית הסטייליסט הקיבוצי, אופסנו אחר כבוד מעילי הטייסים (אחד לעבודה ואחד לערבי שבת וחגים), חולצות הפלנל המכופתרות (בוקר וערב), בגדי העבודה הכחולים, הגופיות האפורות, הטי-שירטס הגזורות, הג'ינסים הקרועים, ה"שקפקפים" הכעורים ונעלי הבית המשובצות מתוצרת "דפנה", שזכו לתהילת עולם לאחר ש"נגנבו" בידי קיפי, הקיפוד המעצבן מרחוב סומסום. כן חברים, רשמו לפניכם: אלה לא "נעלי קיפי". אלה נעלי בית של קיבוצניקים.

פריטים שונים מתוך הרשימה המכובדת הנ"ל עדיין מקוטלגים אצלי על המדפים המאובקים בבוידעם תחת הכיתוב: "לשמור ולא לזרוק. מי יודע, אולי פעם הם יחזרו לאופנה, או שאני אחזור לקיבוץ, או שהשמש תזרח במערב. מה שיבוא קודם".

אבל על פריט אספנות אחד, שהיה אי אז בשנות השמונים של המאה הקודמת אביזר חובה לכל בן ובת משק באשר הם - לא הצלחתי לשים את ידיי ולשמור ולקטלג לטובת פרויקט התיעוד האישי שלי, וכן, גם כשלתי בניסיונות לאתר מוצר חדש מן הקופסה תחת המיתוג הקלאסי. מדובר בכפכפים (או קבקבים, לחסידי ד"ר אבשלום קור) מתוצרת "רודאו".

מי שזכה לנעול את פיסת ההיסטוריה המיתולוגית הזאת לא ישכח אותה, ככל הנראה, לעולם. כפכפי העץ החומים (בהשראת נילס הולגרסן?), פתוחים או סגורים מאחור, היו מקור גאווה בלתי-נדלה לבעליהם.



הרעש שהפיקה הצעידה בהם הזכיר מהלומות פטיש נגרים א-לה סבא ג'פטו, והנקישות שהפיקו במגע עם מדרכה היו סימן שלא ניתן היה לטעות בו: "זהירות, קיבוצניק בדרך". תוספת הסנטימטרים המשמעותית של סולייתם העבה אפשרה ללא-מעט גמדים מאותגרים במשק להתקרב ללא רגשות נחיתות אל המתנדבות הסקנדינביות התמירות בפאב ולהזמינן לבקבוק גולדסטאר.

לאחר שכף הרגל הקיבוצית, קורבן ליחפנות אינסופית ומטונפת במהלך כמעט כל ימות השנה, התרגלה למבנה האנטומי האינקוויזיטורי של הרודאו, אפשר היה לעשות איתם כמעט הכל: לשחק כדורסל, לעבוד בתורנות שטיפת כלים בחדר האוכל, לנהוג בטרקטור, וכמובן - לנסוע לעיר השכנה ולהתריס קבל עם ועדה בפני העירונים: "תנו כבוד - קיבוצניק לפניכם".

מחירם הגבוה יחסית של הרודאו, שלא סובסדו משום מה כמו ה"נובלס", הביא אחדים מהחבר'ה לרכוש חיקויים זולים. ברם, הניסיונות האומללים להרוויח כמה שקלים ישנים לא צלחו, שכן כפכפי הדמה (חלקם, שומו שמים,
בצבע שחור בורגני) התפרקו עד מהרה ולא נהנו מתו התקן האיכותי של הרודאו - "בהשגחת רב"ק" (רק בני קיבוצים).

כשהגעת למחסן נעליים בקיבוץ, לא משנה איזה, וביקשת כפכפים - אין סיכוי שהיית מקבל כפכפי אצבע, מהסוג החביב על העירונים העושים את דרכם לים. בכלל, להשוות בין משטחי הגומי הצבעוניים, שבהם משולבת רצועה מציקה בסגנון חוטיני החוצצת בין הבוהן לאצבע, לרודאו האציליות - זה חילול הקודש לכל הדעות. מעולם לא נשמע רעיון ה"שני כפכפים לשני עמים" נכון יותר.

בטוקבק לידיעה שהופיעה ב"כלכליסט" בשנת 2008 הזדהה גולש בשם אלי כמי "שהקים וגם סגר את רודאו אחרי קרוב לעשרים שנות פעילות". לדבריו, "רודאו נסגרה לפני למעלה מעשרים שנה, והקיבוצניקים היו מלקוחותיי הטובים ביותר לאורך השנים".

ובכן אלי, אם אכן זה נכון - צר לי עליך ועל המפעל שלך, שנסגר כנראה במקביל לשקיעתה של התנועה הקיבוצית הקלאסית. דע לך, שבחוגים מחתרתיים קיבוציים עדיין קיים ביקוש למותג, ואולי, ביום מן הימים, אתה או מישהו אחר תרימו את הכפפה ואת הכפכף ותפתחו מחדש את רודאו.

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
מאז שעזבתי את הקיבוץ אין איפה לעשות על האש
לאן נעלם חצרן הילדים מהקיבוץ
הקיבוצניק מתוודה: הפוביה העסיסית שלי