צילום: תום ברטוב חייבת עיר, אני אומרת לבן זוגי. זו שעת אחר הצהריים, ואנחנו יושבים במרפסת. הוא אחרי צילומים/אופניים/ריצה, ואני, מרוטה מפקק אין סופי בדרך מהעבודה הביתה. עכשיו חזרת מהעיר, הוא מתפלא. כן, אבל לא עיר כזאת, אני מסבירה. תל אביב, אני אומרת בערגה, תל אביב! מקום בו הכל קורה ומתרחש, אף אחד לא הולך לישון וכשקמים הולכים לבתי קפה, והרחובות בה ממריאים לאט.

עוד דעות וטורים של קיבוצניקים:
הרגע הזה, כשהבן שלך רוצה ללכת עם שמלה
תשוקות אינטלקטואליות: הקשר בין חשק למשק
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

כמעט עשרה חודשים שאני גרה בקיבוץ. עשרה חודשים נפלאים. יש לי מרפסת, ומחסן, ועציצים, ופרחים, ועץ לימון שנותן את פירותיו הנהדרים, ועץ רימון שפירותיו החלו להנץ. בדרך הביתה מהכלבו אפשר לעצור ולקטוף שסק אצל השכנים, ותפוזונים סינים מהעץ בחצר ליד ולהכין ריבה. בכל בוקר, לפני תחילת סערת היום, אני גונבת לעצמי כמה דקות של קפה שקט על המרפסת. בחורף, עטופה בשמיכה, ועכשיו באביב, בכפות רגליים חשופות.

לפנות ערב, בסוף יום עבודה, בדרך הביתה, מזדחלת מפקק לפקק, יש מקום אחד מסוים, ברמזור האחרון, בשני הקילומטרים האחרונים, מקום בו העמק נפתח, קומביין גדול עובד בשדה, אי שם הולכים אנשים, השדה כבר קצור, עוד לפני שהאוטו לוקח את הפנייה ימינה לתוך הקיבוץ, אני יודעת שהגעתי הביתה. ובכל זאת אני מתגעגעת לעיר. לרחובות, להמולה, לבתי הקפה, לאוטובוסים, למוניות, לפיח.



קדימה, אומר לי בן זוגי שהוא על תקן מגשים חלומות, ניסע לעיר. וכבר אנחנו מתכננים: סרט, מסעדה, מוזיאון. אני באה, תל אביב, חכי לי.

זה יום חג, והכבישים פתוחים, ותל אביב מקבלת אותנו כמו תיירים במדינה אחרת. לוחות המודעות שעליהם כל ההופעות, כל ההצגות, כל השמות המוכרים, שגם אם אתאמץ מאוד, לא יצא לראות ולשמוע הכל, אבל נעים לדעת שהם קיימים. בבתי הקפה, יושבים אנשים שנראה כאילו זו עבודתם, לשבת בבית קפה.

אנחנו בתל אביב. אנחנו בעיר הגדולה, הסואנת, הממכרת, הסקסית, השופעת, הפתוחה יום וליל, ששלמתה בטון ומלט, שחלונות הראווה שלה נוצצים, שאפשר גם ללכת בה וגם לרכוב על אופניים בשדרות רחבות, שבתי קפה צומחים בה בצפון ובדרום, שגרים בה ותיקים ומהגרים, ואפשר בה גם באמצע היום, לשבת על ספסל באמצע רחוב סואן, ולהתבונן סביב.

לפני שנים גרתי כאן, בתל אביב. כל העיר היתה פתוחה בפנינו וגמענו אותה בלגימות גדולות. ולא ידעתי אז שאני גרה בצנטרום. וכשהבנתי, ולמדתי איזה אוטובוס מגיע לאוניברסיטה, הבנתי שאני במרכז העולם.
לא היה סרט שלא ראינו, לפעמים יותר מפעם אחת, או מאפייה שלא קנינו בה, או בית קפה שלא דגמנו. העיר היתה בתוכנו.

אנחנו יוצאים ממתחם הקולנוע בו מוצגים יותר מעשרים סרטים בו זמנית, בו תמיד הכל פתוח, יום ולילה, ואפשר למדוד עגילים, כובעים, שעונים ומשקפיים, בו לזמן אין משמעות, ואין זה משנה אם שעת בוקר עכשיו, או לילה, הכל מתרחש כאן, ואפשר לצלול לעולמות רחוקים שיש להם ריח פופקורן וסושי. הכל מזמין ומוכר וגם רחוק כל כך מחיי הנוכחיים.

אנחנו הולכים יד ביד, מתבוננים באנשים, ברוכבי האופניים, בזוגות הצעירים עם הילדים. המסעדות פרוסות כמו שטיח צבעוני וטעים לפנינו, רק לבחור. ואנחנו בוחרים במסעדה הודית, שטעמיה עזים וצבעוניים, חריפים ומתוקים, ומתענגים על כל ביס, על כל טעימה, ואומרים זה לזה, בפעם הבאה ניקח את המנה הזו והזו.

כבר אחרי הצהריים, שעון הקיץ מיטיב אתנו ומותח את שעות האור עוד ועוד, ובדרך הביתה, נוף הרחובות מתחלף ביערות ירוקים, בשדות פתוחים, והעיר נשארת מאחור.

הגענו הביתה, אומר האיש שלי, ואוחז בידי ולבי מתרחב מהנוף, מאהבה, מביתי החדש, מזיכרון רחובות ממריאים לריח שדה קצור. זה הרמזור האחרון לפני הפנייה לכביש הכניסה לקיבוץ, הגענו הביתה.

לשלושת הטורים האחרונים של יעל כרמי:
להתחיל חיים חדשים בגיל חמישים, בקיבוץ
החמסין בקיבוץ היה הסימן הראשון לשינוי
הזורע: לילות שאין בשום מקום אחר