צילום: גלעד בן שלום משה הרגע הזה, כשהבן שלך רוצה ללכת עם שמלה.
למסיבת יום העצמאות.
בקיבוץ.

עוד דעות וטורים של קיבוצניקים:
תשוקות אינטלקטואליות: הקשר בין חשק למשק
להיות אבא של חייל קרבי
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

החלטנו לזרום אתו. הסברנו לו שיש אנשים שחושבים שרק בנות לובשות שמלות. הסברנו שלדעתנו הם טועים, יש גברים שלובשים כל מיני שמלות מכל מיני סוגים והראינו לו תמונות: האפיפיור, הרב עובדיה יוסף, סקוטים, דראג קווינס, חוגגים בטקס חינה. הסברנו שכמו שבנות יכולות ללבוש שמלה או מכנסיים, גם לבנים מותר לבחור. רק צריך לקחת בחשבון שלא כולם חושבים ככה.

הכנו אותו לכל מיני תגובות. אמרנו לו שייתכן שיהיו אנשים שיגידו דברים לא-נחמדים, אנשים שיצחקו, שיגידו שהוא נראה כמו בת. מה שבטוח, אמרנו לו, זה שיהיו אנשים שמאוד יאהבו את השמלה שלו, ומצדנו הבטחנו לתמוך ולאהוב כל בחירה שלו, ואותו, תמיד.

שאלנו אם הוא עדיין רוצה ללבוש שמלה למסיבה. הוא רצה.

לא נותר לנו אלא לבחור שמלה (או לא לבחור וללבוש שתיים, אחת על השנייה), לקחת מכנסיים וחולצה למקרה הצורך ואוזניות לזיקוקים, להתלבש בעצמנו (אני הלכתי על שמלה תואמת ומבט "זהירות, אימא פסיכית" בעיניים) ו... לצאת לדרך.



רגע לפני שהוא נרדם - עדיין עם השמלה - תום חייך ואמר לי "אימא, אמרו לי רק דברים נחמדים!" ואז היה הרגע הזה כשבא לך לחזור למסיבה,
לחבק את כולם ולהודות להם.
לאלה שהגיבו בהתלהבות.
לאלה שלא אמרו כלום ורק חייכו.
לאלה שנראו מבולבלים לרגע ואז התעשתו והגיבו באהבה רבה.
לאלה שלא הגיבו בשום צורה, כאילו כל חייהם ראו ילדים בשמלות.
לאלה שהתפעלו וחייכו, גם כשבעיניים שלהם נשאר מבט קצת מזועזע.
לאלה שלא היתה להם מילה טובה להגיד ושמרו לעצמם את המילים הרעות.
לאלה שנורא השתדלו שלא נשים לב למבט שלהם.

שאפו למבוגרים שהתעלו על חינוך שמרני, שאפו להורים שהתמודדו עם תגובות ילדיהם, שאפו לילדים שהגיבו בשלל דרכים שאף אחת מהן לא היתה לצחוק בפניו, להצביע עליו או להעליב אותו.

שאפו לחברים ולחברות, לתושבים ולתושבות קיבוץ דן, שהוכיחו שהטענה הנפוצה, שילד יכול ללבוש שמלה רק במדינת תל אביב - היא שגויה לחלוטין.