צילום: באדיבות yes תשוקות רבות יש לו לאדם. כן, גם אם הוא קיבוצניק. החשובות שבהן - אוכל, שינה וסקס. הן חשובות מפני שיש בהן הכרח ותועלת ביולוגית: בלי מזון ושינה לא נחיה, ובלי סקס לא נתרבה (בעצם החלק השלישי כבר לא ממש הכרחי - ראו הפריית מבחנה ושכפול גנטי, אבל אלה המצאות מאוחרות). הטבע טָבַע בנו (לכן קוראים לו טבע?) תשוקות אלה כדי שלא "נשכח" חלילה לאכול, לישון או לקיים יחסים, מה שיביא לכיליוננו, כפרטים או כמין ביולוגי.

עוד דעות וטורים של קיבוצניקים:
להיות אבא של חייל קרבי
מאז שעזבתי את הקיבוץ אין איפה לעשות על האש
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

מובן שאנו אוכלים, ישנים ועושים אהבה גם לשם הנאה או סיפוק בלבד, מה שנכון במיוחד לגבי המרכיב השלישי. אמצעי המניעה השונים נועדו בדיוק לשם כך, וגם הפעילות המינית העצמית (הידועה בשם אוננות), שוודי אלן אמר עליה שמשמעה לעשות אהבה עם האדם שאתה הכי אוהב. מישהו רוצה לערער על זה? מקור המונח הוא כידוע מהשם אונָן, בנו של יהודה, שסירב לקיים זרע לאחיו שמת (לעבר את האלמנה) ו"שִחת ארצה זרעו".

מרבית הדתות הטילו איסורים על פעילות זו, ואלה של היהדות חמורים מכולם. האר"י אף טען שהיא מעכבת את הגאולה (האמת - הוא צדק. יש לכם סיבה טובה יותר מדוע היא לא הגיעה עד עתה?). סיבה אחת לאיסורים היא שהזרע נושא בקרבו את ראשיתו של התינוק ולכן השחתתו, לפי השקפת האוסרים, משולה כמעט לרצח.

האיסורים גררו במרבית התרבויות גם איומים ועונשים מלמעלה, כגון: עיוורון, גידולים שונים ומשונים ואובדן כוח הגברא. מעניין שכמעט בשום דת ותרבות אין התייחסות להיבט הנשי של הפעילות המינית העצמית. הגברים הרי שלטו וקבעו את הכללים, אז מה אכפת להם מה קורה לנשותיהם?

נסיים את הפתיחה החריגה הזו (ומי שראה את הסדרה על מאסטרס וג'ונסון, חלוצי המחקר המיני במאה שעברה, יזדהה עם הקושי לכתוב משהו בנושא) - במשפט של מארק טווין: "מכל הפעילויות המיניות, זו הפחות מומלצת. כשעשוע היא בת-חלוף מדי, כעיסוק היא שוחקת מדי, וכהצגה לציבור - אין בזה כסף".



אבל יש גם סוג אחר לגמרי של הפעולה שעסקנו בה עד כה - זו המכונה "אוננות אינטלקטואלית", שעיקרה דיונים ודיבורים שאין בהם תכלית. למעשה אפשר לחלק גם את אלה לשני סוגים: הראשון - דיונים ושיחות שמלכתחילה אין להם מטרה או תכלית מלבד הדיון עצמו, או חידוד המוח, או הנאתם של המתדיינים. השני - דיונים שמטרתם המקורית הייתה להביא לתוצאה, להחלטה, לתועלת כלשהי, אבל נכשלו בכך.

דוגמאות לפעילות כזאת, על שני סוגיה, יש למכביר: הדיאלוגים של אפלטון; הוויכוח בנצרות בשאלה כמה מלאכים יכולים לשכון על חודה של מחט; דיונים תלמודיים על קמצא ובר-קמצא, וכולכם מכירים עוד. לסוג השני,
זה שקיווה לתכלית ונכזב, שייך למשל הדיון הממושך בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, על "אמנת הקיבוץ" - שגררה ויכוחים על קוצו של כל ניסוח כזה ואחר, בתוך הקיבוצים ובמועצת התנועה, אך לא השפיעה על שום קיבוץ בבואו לקבוע את אורחות חייו.

למשל - העיסוק בצמיחה הדמוגרפית בקיבוצי שלי לפני כעשור, שארך שנתיים ונתקבלו בו החלטות יפות שהביאו רק מעט מזער מהתנופה אליה התכוונו, ולא אכנס כאן לסיבות. למשל - השיחות בתוך המשפחה (הימור: ברוב המשפחות) על הישארות בקיבוץ או עזיבה, עניין שבשלב כלשהו בחיים כבר הופך להיות לא רלוונטי.

אוננות אינטלקטואלית מהסוג הראשון תכלול חלק מהוויכוחים הפוליטיים שבהם אין איש משכנע את רעהו; דיונים על משנתם של הרמב"ם, של דארווין או חומסקי (אקדיש לו פעם טור); וגם שיחות בשאלות "אילו" למיניהן, או על משמעות המושג אינסוף. אני מניח שלפחות חלק מאלה קורים לפעמים סביב שולחן האוכל שלכם, והם אינם חסרי חשיבות, גם אם לא יקרה בעקבותיהם שום דבר מעשי.

את הסוג הראשון אפשר לזהות ולתייג מיידית, כי אין בו מראש כוונות מעשיות. את השני נזהה רק לאחר מעשה, מתוך אכזבה ותסכול, מפני שלא הגשים את "המתחיל במצווה אומרים לו גמור", אבל בעיקר מפני החשש שכישלון נוסף בהם יהיה בלתי-נסבל ולכן לא נתחיל כלל לנסות שנית. וזהו בעצם הנזק העיקרי - לא לנסות שוב.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
מה חקלאי פיקח יודע
יציאת מצרים ומיתוסים קיבוציים
פיתויים של קיבוצניקים