צילום: גלעד קוולרצ'יק מכירים את הדיווחים הקבועים במהדורות החדשות שמסכמות בכל שנה את יום העצמאות? הנוסח, בדרך כלל, הולך פחות או יותר כך: "מאות אלפי ישראלים העבירו את היום בחיק הטבע בצורת הבילוי המועדפת עליהם: צליית נתחי בשר על המנגלים".

עוד דעות וטורים של קיבוצניקים:
מה חקלאי פיקח יודע
צעקה לקיבוץ: אוכל אי אפשר לתמחר
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

התמונות יראו משפחה ישראלית ממוצעת שמפרקת שיפודי כבש על שולחן הפיקניק ביער בן-שמן לצלילי "דרך השלום" של פאר טסי בבידורית הניידת. יהיה שם הכרסתן שימחא כפיים בהתלהבות בעודו מנפנף במרץ מעל הבשרים, יהיו שם אלה שיעמלו לשווא על סידור המפה שנפרשה מבעוד מועד על השולחן, והילדים יתמידו בשגרתם וימשיכו להרביץ זה לזה במרץ ובשקדנות ראויים לציון. בכל זאת, מסורת. תנו כבוד.

כשגרתי בקיבוץ נהגתי ללעוג לעירונים הצליינים, שאוהבים משום מה להכין ארוחות חג בשריות בטבורם של איי תנועה מפויחים, מלאי צואת כלבים שלא נאספה בשקית כנדרש. אבל היום, כמעט 15 שנים אחרי שעזבתי את המשק, אני לא מתבייש לומר: לעזאזל, אני בהחלט מבין ללבם.

אל תטעו. לא תמצאו אותי מנפנף מעל סטייק מדמם על רצועת הדשא הצרה מתחת למחלף ההלכה בנתיבי איילון, אבל למשפחה או למשפחות שבוודאי יהיו שם, אין לי בדל וחצי של טענה. הָבינו, כתגובת אובמה לביקורת של ביבי על הסכם המסגרת עם איראן: מהי בעצם האלטרנטיבה?

אני יכול לשחזר במדויק את סדר היום של החוגגים. הם בוודאי ישכימו קום ויצאו לכביש כבר בשבע בבוקר כדי לתפוס את החלקה הנחשקת. הם גרים, בסבירות גבוהה למדי, בבית משותף בן ארבע קומות. אין להם חניה פרטית ובוודאי לא פיסת דשא משלהם. כשהם רוצים לעשות "על האש", הם צריכים לגשת לקצב השכונתי ולרכוש בשר, לארוז אותו ואת שאר המצרכים בצידנית גדולה, לאפסן אותה בבגאז' יחד עם שולחן וכיסאות מתקפלים, ולצאת לדרך. נכון שיותר נעים לשבת ביום העצמאות ולשכשך רגליים על שפת הכנרת או בחורשת טל, אבל מדובר בנסיעה של שעתיים וחצי, לא כולל פקקים. למי יש כוח?

עכשיו, קיבוצניקים יקרים, חשבו מה אתם צריכים לעשות כדי ללעוס את הסטייק מדיום-ריר שלכם: בדרך כלל צריך לפתוח את דלת הכניסה, לחצות כמה מטרים לעבר הגינה, לשפוך כמה פחמים לגריל, להצית אש ו... זהו, פחות או יותר. אחרי פחות משעה אתם יכולים לשבת עם המשפחה ליד השולחן ולהכריז: "חג שמח, בתיאבון". השכנים כבר ודאי רגילים לעשן, ואם לא - אז מה? אוטו מהסידור? לא צריך. צידנית? בשביל מה יש מקרר?! דשא? יש בשפע. שכחתי משהו?



כשאני משווה את מספר הפעמים שבהם עשיתי על-האש בקיבוץ למספר הפעמים בהן נפנפתי מעל מנגל בעיר, אני מבין מדוע נרשמה ירידה חדה בצריכת הבשר העולמית בשנים האחרונות. למעשה, יש כנראה כמה חוות של מגדלי בקר בארץ ובעולם שתלו על הקיר תמונה שלי ומתחתיה הכיתוב WANTED.
זאת ההזדמנות להסביר שלא הפכתי, חס וחלילה, לצמחוני. נותרתי אותו קרניבור שהייתי. הצרה היא שעכשיו, כשכל נתח אנטריקוט עולה לי מינימום 90 ש"ח, אני נאלץ לוותר ולהסתפק בשניצל בפיתה.

בפרוס יום העצמאות, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולפנות אליכם, חברים, בקריאה נרגשת: אני רעב. אנא, עשו מצווה והזמינו עירוני חיוור בעל תשוקה בלתי-נשלטת לבשר, לארוחה טובה על הדשא. אל תדאגו, אני בדרך כלל לא מצליח לצרוך יותר מ-400 גרם, וחוץ מזה, אני גם מוכן לנפנף והמרינדה עליי.

רק בקשה אחת צנועה, אם אפשר: בלי "דרך השלום". כשאין דרך ואין שלום, אין חשק אפילו להתלונן על החום.

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
לאן נעלם חצרן הילדים מהקיבוץ
הקיבוצניק מתוודה: הפוביה העסיסית שלי
הקיבוצניק רוצה לפשוט את תחפושת הבורגני