צילום: Shutterstock אנסה הפעם להרים תרומה צנועה למאבק החקלאים בארץ על פרנסתם, וגם לפזול קלות אל שתי כלותיי הטבעוניות.

עוד דעות וטורים של קיבוצניקים:
להתחיל חיים חדשים בגיל חמישים, בקיבוץ
איזה סוד אוצר בתוכו חבר הקיבוץ כנשק נגדי
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

תריסר שנים מחיי הייתי פרדסן - וזאת בלי לספור את מאות השעות של קטיף התפוחים או עישוב הכותנה בימי "המוסד החינוכי" - כך שאי-אפשר להחשיבני ל"אינטליגנט" מנותק מהקרקע. אעשה ספוילר ואתן כבר עתה את השורה התחתונה: החקלאי חייב להיות, והוא אכן כזה, פיקח וסתגלן יותר מכל בעל מקצוע אחר. קראו למה ומדוע.

פרופ' דניאל חיימוביץ הוא חוקר בעל שם עולמי בביולוגיה ובוטניקה באוניברסיטת תל-אביב. פרסומו בא לו מעיסוקו באינטליגנציה (ללא מירכאות הפעם) של הצמחים, כשם ספרו "צמח - מה הוא יודע". חיימוביץ אינו היחיד מבין פורצי הדרך בתחום זה, אך הוא הישראלי מביניהם, משלנו.

תחילה כמה דוגמאות, ממנו ומאחרים: הדיוניאה הטורפת קרויה כך מפני שהיא מסוגלת לזהות כניסתו של חרק לעלי הגביע, לסגור אותם במהירות הבזק, ולעכל אותו, ממש כמו ביבי את בנט. העלעלים של המימוזה הביישנית מתקפלים מיידית למגע יד. חוקרים מצאו שצמח התודרנית, אם ניגע בו כמה פעמים ביום, יגדל גוץ יותר ויפרח באיחור. כל עץ הגדל בראש הר וחשוף לרוחות יהיה נמוך יותר ובעל ענפים חזקים, בהשוואה לאחיו הגדל בעמק. צמחי הגינה שלנו תמיד יחפשו את האור, ועץ ההדר יפריש שרף מרפא על חתך או על פצע שנגרם לו.

כל אלה דוגמאות להתנהגות שיש בה למידה, תגובה לסביבה, ומציאת פתרונות טובים לא פחות מאלה של בעלי החיים, ולעיתים טובים אפילו משלנו, נזר הבריאה כביכול. התחום המדעי העוסק בכך נקרא נוירוביולוגיה של הצמח. הוא נוסד כבר בראשית המאה העשרים על ידי ההודי ג'אגדיש צ'נדרה בוס, ומאז התקדם מאוד.



השאלה האם יש לצמחים בינה או תודעה נתונה עד היום במחלוקת, וחיימוביץ עצמו טוען ש"נוירולוגיה של הצמח" היא אוקסימורון מפני שלצמח אין נוירונים ואין מוח. לעומת זאת, יש בצמח הנעת מידע והעברת מסרים באמצעות אותות חשמליים לאורך "גופו". במקום מוח, סבורים שיש לו מעין "מרכז עצבים" המצוי באזור מסוים בשורשיו (כבר דרווין העלה השערה זו).

לצמח גם אין שרירים, אז כיצד הוא סוגר ופותח עלים? לא ניכנס כאן להסבר הביולוגי המפורט, אך המימוזה, למשל, מזיזה את עלעליה באמצעות הזרמת מים בלחץ לתאי העלים, ואצל התודרנית יש גנים המופעלים במגע וגורמים לשינוי כמות הסידן בתאים, וכך להאצת הגידול או להאטתו.

לצמחים יש גם זיכרון. אם נגדיר זיכרון כ"תיעוד של אירוע או מידע, אחסונו ושליפתו בעת הצורך", הם אכן מפגינים יכולת כזו. נמצא שאותה מימוזה הפסיקה לסגור את עלעליה לאחר כמה נפילות לא-מזיקות על ספוג, מפני ש"הבינה" שאין בזה סכנה. צמחים גם יודעים "לחשב" את כמות האור המספיקה לנביטה או לפריחה. מאידך - קשה לומר שכואב להם, מפני שכאב הוא הפירוש המוחי של מכה, חיתוך, חום וכו'. המוח הוא המפרש אצלנו לטיפה כהנאה, ודקירה כסבל.

כיצד פיתחו הצמחים רמה כה גבוהה של קליטת מידע ופעולה על-פיו? כי בניגוד לנו ולבעלי החיים אין הם יכולים לבצע Fight or Flight ("הילחם או ברח", כמו קיבוצניק למול תורנות) נוכח סכנה, מפני שאינם יכולים למוש ממקומם. זוהי המגבלה הקשה ביותר שלהם, ויש התולים בה את ההבדל בין צמח לבעל חיים.

בתשובה למגבלה זו, היה על הצמחים לפתח יכולות וכישורי הסתגלות טובים בהרבה. הצמח אינו יכול לצאת לשמש כדי להשתזף (או כדי לבצע פוטוסינתזה), אז הוא צומח לגובה. הוא אינו מסוגל לטייל לנחל כדי לשתות או להשתכשך,
לכן הוא שולח שורשים ארוכים או משליך את זרעיו כך שינבטו במקומות רטובים, ועוד.

זו בדיוק גם מגבלת החקלאים. מורה, נהג ומהנדס יכולים לעסוק במקצועם בכל מקום: בעיר או בכפר, בעמק או בהר, בצפון או בדרום. החקלאי נידון להיות צמוד לאדמתו (מכאן הביטוי הערבי "צומוד"). אמנם החקלאות הסופר-מודרנית כבר תלויה פחות במקום ומסוגלת לגדל ירקות בים ודגים במגדלים, אבל עד לעשרות השנים האחרונות לא זה היה המצב, ויש להניח שמיליוני דונמים של חיטה או אורז יגודלו ברובם גם בעתיד בקרקע, ורק בכזו המתאימה להם.

צמידות זו לקרקע אילצה אותנו, החקלאים, לפתח שיטות מחוכמות שהאחרים לא נדרשו אליהן (ההכרח הוא אבי ההמצאה, זוכרים?). לכן אנו חכמים וסתגלנים יותר, ולכן גם ננצח.

ובאשר לטבעוניות, הן ודאי ישאלו מעתה - האם גם צמחים כבר לא מוסרי לאכול? ממה נחיה?

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
יציאת מצרים ומיתוסים קיבוציים
פיתויים של קיבוצניקים
על פי מה נקבעת ההתנהגות של הקיבוצניקים