צילום: sutterstock ברכה היתה מסתירה את השניצלים מתחת לאורז, וכולם בקיבוץ ידעו על כך.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

היא התחילה במנהג ביום שבו עבר הקיבוץ להפרטה מלאה בחדר האוכל. ברכה היתה נגד ההפרטה בכל שיחות הקיבוץ, ואפילו עלתה פעם אחת לדבר, לקול צחוקם המזלזל של חברי המשק, שמאז ומתמיד הסתכלו עליה כעל עוף זר בנוף הקיבוצי.

ברכה קיבלה את שמה כשש שנים לפני שכבשו הנאצים כבשו את הכפר שלה, והשם הפך לאבסורד אל מול מה שקרה בימים ההם. את שנות יתמותה שלאחר מכן זכרה רק במעורפל... אבל את הנסיבות לעקרותה זכרה היטב, ולא חדלה לנסות לשכוח, לאורך כל ימי חייה.

״איך אפשר לתמחר אוכל?״ היא זעקה, מתעלמת מקיומו של המיקרופון וקולה הסדוק נסדק עוד. אתם לא מתביישים?" הייתה מביטה בתקווה בעשרות זוגות העיניים שראו דרכה. ״חברים! אתם לוקחים ממני את הדבר הבטוח היחידי בחיי מאז שעליתי לאדמה הזאת. אוכל אי-אפשר לתמחר, בדיוק כמו החיים".

ההפרטה עברה ברוב שמחץ את ביטחונה של ברכה, שמיררה בבכי מול לוח המחירים המחיק שהוצב בכניסה, צמוד לעמדת המגשים והסכו״ם: סלטים - 5 ש"ח; אורז ותפוחי אדמה - 10 ש"ח; בקר, עוף ושניצלים - 13 ש"ח.

אהבתה הגדולה ביותר של ברכה היתה שניצלים, שהזכירו לה את משפחתה. על כל נגיסה היתה מתענגת בעונג של ילדות בלתי-נשכחת, ולוקחת הביתה עשרה שניצלים ב"מנשקה" שלה.



לפני שיצאה לפנסיה עבדה ברכה במטבח של הקיבוץ והיתה נחשבת למומחית לשניצלים ולכל מה שקשור לעוף. ״שניצלים מבורכים״, היו אומרים לה בסוף כל ארוחת שישי, והיא היתה מאושרת בחלקה הקולינרי במאמץ הציוני המבורך.

בסוף כל ארוחת חג, או סתם ארוחת צהריים, היתה יוצאת מהמטבח לרגע ומביטה בערגה במשפחות השבעות יוצאות מחדר האוכל. הייתה מדמיינת את עצמה אוכלת עם בעלה וילדיה שלא היו.

הכל השתנה באותה הצבעה גורלית.

״בגידה!״ היתה המילה האחרונה שאמרה רגע לפני שירדה מהפודיום המיושן, נועצת מבט אחרון בחברים ששוב בחרו אחרת ממנה. "תודה, ברכה, הבהרת את הנקודה שלך".

הבחירה בהפרטה הייתה חיונית לקיבוץ שסבל מחוסר יעילות כלכלית לאורך השנים מאז היווסדו. חוסר שלווה בהלוואות מוגזמות מהבנקים, שכבר נואשו מהניסיון לחנך את אוזלת ידם של הגזברים המתחלפים. ״שינוי דרוש כאן״, סיכם המזכיר. ״הצביעו לשינוי, והפעם תחשבו מהכיס ולא מהלב״.

ואכן, השינוי התרחש והקיבוץ החל משנה פניו. ״זה כבר לא קיבוץ... זה כיווץ״, טענה בתוקף ברכה באחד ממאמריה בעלון הקיבוצי. ״החיים נעים קדימה״, כתב לה בחזרה חיים הסנדלר, ״וכל נעל זקוקה שיחליפו אותה מתישהו בדרך״.
היו אלה מילים אכזריות לאישה שהמשיכה לאהוב אותו מאז נפרדו אי אז בשנות השישים של המאה הקודמת, מיד אחרי שהעזה לומר לו שממנה לא יראה צאצאים בשל היכרותה עם ד"ר מנגלה.

אז החלה ברכה להסתיר את השניצל מתחת לאורז, מורדת לראשונה בחייה בהחלטת הרוב. בתמימות הביטה בקופאיות המתחלפות, אומרת את מספר חשבונה בציניות שקטה: ״39. זה לפי הוותק בקיבוץ... אני החברה ה-39... את יודעת מה קרה בשנת 39'?"

עד היום שבו עמוס, הבן של חיים הסנדלר, התחיל לעבוד קבוע בקופה אחרי שסיים לימודי כלכלה. עמוס היה בודק טוב-טוב ולא מוותר על פירור. הכל היה רושם במקצועיות, ממש כמו בעיר. ״מה מסתתר מתחת לאורז?״ שאל עמוס, כמנחש את תשובתה. ״מה מסתתר?״ ענתה ברכה.

״אולי הפתעה!?״ התעקש עמוס ובמהירות הזיז את האורז במזלג ששמר למקרים מיוחדים שכאלה. זעקה קרעה את חלל חדר האוכל בערב יום שישי וחשפה את המרד של ברכה, שברחה משם בבכי.

רק אחרי שבוע, כשלא הופיעה לשיחת הקיבוץ בנושא הפרטת ענף הבריאות, מצאו אותה בביתה ללא רוח חיים. החוקר מטעם הקיבוץ היה המום למצוא בית ריק מרהיטים, שכל תכולתו היתה מקררים ישנים מלאים שניצלים.

הכותב תושב כפר נטר, בן קיבוץ גזית. הסיפור לקוח מתוך החיים זה כן קיבוץ