צילום: יעל כרמי אוי, כמה רצינו אותו, את השינוי. כמה דיברנו עליו, והתווכחנו, וייחלנו, והתפללנו, וישבנו יד ביד מול המדגם, והלכנו לישון עם תיקו וקמנו, נו, אתם יודעים איך קמנו. כולנו קמנו כך, המומים ובעיקר מיואשים, וכך הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: מה יהיה? מה ישתנה? ומתוך אווירת הנאחס הכללית וההתלהמות, והקולות הרמים, אני בוחרת בהתבוננות אישית, כי אצלי, השנה הזאת, הפסח הזה - המושג "מה נשתנה" מקבל משמעות מיוחדת.

עוד קיבוצניקים מספרים מה נשתנה:
הילד שהייתי גרם לי להתחיל לרוץ
יציאת מצרים שלי: מהקיבוץ לעיר
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

באמצע הקיץ ארזנו, בתי ואני, את הבית בתוך חמישים ארגזים, מסרתי את מה שדרוש היה למסירה, ועברנו לגור בקיבוץ. עברתי בעקבות האהבה. נעים לעבור בעקבות האהבה, ונעים להתחיל כך חיים חדשים בגיל חמישים.

באתי מהעיר. מבניין לא גבוה, מדירה בה גרנו בנותיי ואני בשמונה השנים האחרונות. הכל השתנה. רחובות העיר הפכו לשבילי הקיבוץ, וקיבלתי במתנה מרפסת, שמילאתי באדניות פרחים.

מה הופך בית לבית? למקום בו גם אם תהיה הפסקת חשמל, היד תדע מעצמה ללכת בחושך ולמצוא, למשל, את הקערה המונחת על השידה בכניסה לבית, הקערה הזאת שיש בה מפתחות, שפתון נגד יובש, שרשרת ישנה של משהו, אבן צבעונית שמישהו פעם אסף ומטבעות ממקומות שונים בעולם, הקערה בה מניחים את משקפי השמש והמפתח כשנכנסים הביתה, מדליקים אור ואומרים "שלום בית".

הריחות סביב חדשים ושונים, וגם האוויר הקריר בבוקר. מעלינו ההר, מתחתינו העמק והבריכות שאליהן אנחנו יורדים אחרי הצהריים, לראות שושנות מים.

יחד אתי עברה לקיבוץ גם בתי המתבגרת, שזה לה הקיץ הראשון מחוץ לעיר, וכמו לביאה ששוחררה מסוגר פרצה החוצה אל חייה החדשים, אל הדשאים הרחבים, אל השבילים, בתלתליה, בקולה הגבוה והמתרונן.

כמה שונה תיכון "מגידו", בו היא לומדת, מבית הספר הקודם שלה, וכמה הזדמנויות חדשות הוא מזמן לה. אני מסתכלת עליה, על המתבגרת הסוערת שלי, על חייה החדשים, המלאים מוזיקה וחברים, על האומץ שבו צלחה מעבר לא-פשוט מתיכון בעיר לתיכון בקיבוץ, מפלסת את דרכה במדבר חברתי קשוח וסגור, ויכולה לו.



השתנתה גם הדרך הנוסעת לעבודה חדשה בחיפה. היא רצופת פקקים ולעיתים, כשה"ווייז", שהוא-הוא אחד אלוהינו, מודיע על פקק שמתחיל להיווצר בהמשך - אני מתאפקת מלסובב את ההגה ולחזור הביתה, לקפה על המרפסת.

לא קל להתחיל עבודה חדשה. זה קצת כמו לעלות שוב לכיתה א'. את חולצת בית הספר הירוקה, עם הצווארון המגוהץ וסמל העיר הרקום על הכיס, ואת הילקוט החדש על הגב, מחליפים בגדים חדשים שהחשק אליהם לא עובר אף פעם, ולמרות שהארון מלא, אף פעם אין מה ללבוש, או לנעול.

אפילו המכונית שבה אני נוסעת בכל בוקר - שונה, וגם אליה צריך להתרגל, אחרי שנפרדתי בצער, בתאונת דרכים, מהמכונית הנאמנה שלי, שהלכה לעולם שכולו פח, לא לפני שחלונותיה התנפצו והמטירו עליי גשם דוקר של זכוכיות.

שלום חמודה, ליטפתי את הפח הקרוע והשרוט, את הגוף החבוט, לאן לא נסעת אתי? איזה מוסכניק לא הכיר אותך? מה עוד יכולנו לתקן בך ולא תיקנו, ועכשיו את נשארת כאן, במגרש הגרוטאות, בזמן שאני צריכה, במסגרת השינויים,
להתרגל למכונית אחרת.

השינויים גואים, עולים על גדותיהם, ואני אִתם. קורות היום מתערבבים בחלומות הלילה, והמילים נכתבות מאליהן והופכות לטור בעיתון וברשת. הטור שלי, זה שהחלטתי שיהיה לי השנה, שהגיע יחד עם המעבר לקיבוץ, עם חיים חדשים.

הימים מתארכים, שעון הקיץ כבר כאן ואפשר לשוב ולשבת בחוץ. "קפה על המרפסת?" אני שולחת ווטסאפ עם נשיקה לאהובי. בטח, הוא עונה, עוד עשר דקות בבית.

בבית. בבית שהופך להיות ביתי, במקום שבו גרים אהוביי, בו צומחים פרחים ששתלתי, בו על השידה כבר עומדת סלסילה ובה הבלגן המוכר והשגור של חיים, משקפי ראייה ושמש, מטבעות ועטים, ושהמעבר אליו, והשינוי שהביא אתו, הם התשובה הפרטית והטובה ביותר שלי על השאלה "מה נשתנה".

לשלושת הטורים האחרונים של יעל כרמי:
החמסין בקיבוץ היה הסימן הראשון לשינוי
הזורע: לילות שאין בשום מקום אחר
נשים משביחות את הפוליטיקה