צילום:  Shutterstock "תוכל לעזור לי רגע?" ביקש האיש הזקן בקול רפה. כה שפופה ועלובה היתה ישיבתו בעגלת הנכים, ונוקשים היו איבריו, שנמנע מלהרים את ראשו ולהישיר מבט אל פניי. אחת היא לו מי ההלך שהזדמן וחלף על פניו, ובלבד שיחלץ אותו בעגלתו ששקעה בבוץ, בשולי המדשאה, ויעלה אותה אל המדרכה המובילה לדירתו.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

המאמץ היה קצר וקל. "לאן אתה רוצה להגיע?" שאלתי, "לא, לא, זה בסדר", פטר אותי חסר סבלנות, "מכאן אני יכול לבד".

הדבר התרחש לפני מי-זוכר-כמה-שנים, למחרת ליל הסדר בקיבוץ, אליו הגעתי כאורח, וכדרכי, נהניתי להתהלך בשבילי ילדותי ולשאוף לתוכי אביב, שאין כמוהו במקום אחר. "נוגע ללב", נאנחה שולה, שעצרה לרגע, מתנשפת מצעדת הבריאות שלה, כדי לשאול מה שלומי, מה חדש, מה קורה. "בסדר, תודה. תגידי, מי האיש הזה?" שאלתי אותה. "בחייך", השיבה מופתעת, "אל תגיד שאתה לא מזהה אותו". הזקן בעגלת הנכים, הפתיעה אותי, אינו אלא גרישה הולץ. ואני חשתי הקלה גדולה.

בילדותי, גרישה הפיל עליי אימה. הוא היה נמוך קומה, חזק ומוצק, ראשו פחוס, פניו מלאות וסמוקות, וכפיצוי על שער-ראשו שנשר טיפח שפם מברשת אדיר, שסכך על פיו. בארוחות בחדר האוכל היה השפם סופח אליו פירורי ביצה ונטיפי דייסה, ולכן נמנעו החברים מחברתו בעת האכילה, ובכלל. סיפרו שבא מרומניה, שאיבד במלחמה אישה ותינוק, וסיפרו גם שהיטיב לבשל, ועל כן נשלח לעבוד כטבח.

ואכן, במונחי השנים ההן ובתנאים ששררו אז, הפליא גרישה לעשות, וגם גילה חריצות ואחריות, אבל היה רגזן, נוח להתפרץ ולגדף, עד שכמה חברות ותיקות, מאלה שעבדו לצדו ב"הכנות", נטשו את המטבח בבכי וסירבו לחזור כל עוד גרישה הוא הבוס.



גם ממרחק הזמן והמקום - גרישה כבר מזמן אינו אתנו - איני מצליח להסביר לעצמי ממה נבע הפחד שהפיל עליי. לפעמים, כשכבר דימיתי שנמצא הסבר, ביטלתי אותו כהזיית שווא. לא, זה לא זה. אז מה כן, לעזאזל? כשהצטלבו דרכינו בחצר הקיבוץ היה נועץ בי מבט חד, משתהה לרגע, כמבקש לומר דבר מה, וממשיך בדרכו. גם כבחור על סף גיוס, עדיין הילך עליי אימים.

תקופת מה, שבועות אחדים, בין סיום שנת ההדרכה ב"נוער העובד" לגיוס לנח"ל, נשלחתי לעבוד במטבח.
עם מועקה וטעם מר בפה קמתי מדי בוקר לעבודה. על פי רוב, התנהל היום בנחת. גרישה בישל, רקח, ערבב, אני צייתי להוראותיו - פרקתי ארגזים ושקים אל הרמפה, הובלתי עגלות מלאות מחדר הקירור אל אולם הבישול, קרצפתי סירים ודוודים - אבל כשהייתי מגביר מעט את הווליום בטרנזיסטור שהבאתי אתי, הופרה השלווה באחת. בעיניים רושפות ניגש אליי, ובשקט מקפיא סינן: "אתה עושה את זה כדי להרגיז אותי, אה? חכה, אני אתך עוד לא גמרתי. כשאני אפתח את הפה...".

זה קרה פעמיים, אולי שלוש, כי באמת לא התכוונתי להכעיס את גרישה, רק רציתי להיטיב לשמוע את ה"ביטלס", לשיר איתם את המילים שידעתי על-פה, ובהתלהבותי, נשכחו ממני חוקי שלטון העריצות של גרישה. אבל מה פשר האיום המרומז שחזר וסינן לעברי? איזה סוד הוא אוצר בתוכו, כנשק שיישלף נגדי בהגיע היום? האם ישנם שותפים לסוד? ומתי יישלף הנשק?

אפילו כחייל, בשעות נדירות של שרעפים, היו לפעמים מגיחות ומעכירות את שלוותי דמותו של גרישה ואזהרתו המאיימת: "כשאני אפתח את הפה..."

בפסח ההוא, לפני מי-יודע-כמה-שנים, כשחילצתי את האיש הזקן בעגלת הנכים מהבוץ שבקצה המדשאה, חשתי הקלה גדולה. באחת, השתנה הכל.

עוד קיבוצניקים מספרים מה נשתנה:
הילד שהייתי גרם לי להתחיל לרוץ
מהקיבוץ, תל אביב נראית רחוקה מתמיד
מה השתנה לקיבוצניקית: משהו נשבר, משהו נבנה
יציאת מצרים שלי: מהקיבוץ לעיר