צילום: הדס אבטליון ז'קונט לפני כ-15 שנה, כאשר עזבתי את הקיבוץ בלי להביט לאחור, לא זממתי - גם בחלומותיי האפלים ביותר - שאשוב לשם. את קופת השרצים המורכבת והטעונה השארתי מאחור לטובת חיים עתירי ראוותנות, זימה וכסף. פיתחתי לעצמי יחסי אהבה-שנאה עם הקיבוץ, וגם ברבות השנים דעתי לא השתנתה באופן מהותי.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

ובכל זאת, כבר למעלה מחודשיים אני אזרח קיבוץ המעפיל, עם זכויות כמעט זהות לדור המייסדים שעוד מסתובב פה מדי פעם, והבעלים של 350 מטרים במקום שהיה פעם פינת החי של הקיבוץ. אם להיות יותר ספציפי: שידת הטלוויזיה החדשה שרכשתי זה מכבר ב"איקאה"- ממוקמת בדיוק במקום שבו שכן פעם ביתו של "אדמונד", סוס הפוני המיתולוגי.

אז "מה נשתנה" בפסח הזה? התלבטתי רבות אם ומה לכתוב. מצד אחד כל כך הרבה השתנה, גם אצלי וגם בקיבוץ החדש שפגשתי, שהייתי יכול ביום טוב להוציא טרילוגיה שלמה. ומצד שני, למה ליצור לעצמי אויבים כבר בשלב זה של חיי החדשים, או כפי שדובר רבות בבחירות האחרונות - "לירות בתוך הנגמ"ש". נדמה לי שיש פה איזה אדם או שניים שעדיין מחבבים אותי.

אז בעדינות (ככל שאני מסוגל), אנסה לפחות להסביר איך קרה כל זה ומה באמת נשתנה הלילה הזה. ובכן, בראייה מפוכחת לאחור כנראה נרדמתי בשמירה בזמן שהיפה שאתי תפרה לי חיים חדשים. וכשאני אומר חיים חדשים, אני מתכוון גם לאיזה זב חוטם קטנטן שקורא לי אבא, למשכנתה מזערית של 5 מיליון פאונד, לבית ענק שמכיל פי שניים חדרים מאנשים, ועוד כהנה וכהנה צרות של מבוגרים.



כל זה התחיל לפני חמש שנים, כשבפרץ של רצון טוב להרשים את זוגתי הטרייה נרשמתי להרחבה בקיבוץ. הימים ההם נראים לי מעורפלים משהו, אבל אני לא חושב שלקחתי את עניין החתימה כאירוע היסטורי שישנה את חיי מעתה ועד עולם. למעשה די שכחתי מזה.

שלוש שנים מאוחר יותר קיבלתי שיחת טלפון מאדם בלתי-מוכר שהציג עצמו כיו"ר הקהילה. "איזו קהילה?" ניסיתי להבין, כי הקהילה היחידה שהכרתי היתה הקהילה הגאה, ששכנה ממש מול ביתי בתל אביב. "התקבלת", הוא אמר בקול סמכותי. "אבל אני לא..." ניסיתי להסביר. "אמנם אני מחובר לצד הנשי שלי וכל זה, אבל בחיי, כבוד היו"ר, אני לגמרי בעניין של נשים". זה לא הצחיק אותו.

שבוע לאחר מכן, מבולבלים משהו, הגענו - אשתי ההריונית ואני - לוועדת הקבלה ב"קהילה" החדשה שאליה היינו עתידים להתקבל. חמישה אנשים, שאת רובם מעולם לא פגשתי, ירו לעברנו מטח של שאלות, נוקבות עד מגוחכות: "למה אתם חושבים שאתם מתאימים? איך לדעתכם תוכלו לתרום? מהי הבירה של גינאה המשוונית? וכמה זה 8 בחזקת 7?" המילים נעתקו מפי, אולם יפתי היתה זו שהתעשתה ראשונה ואמרה שהיא תשמח להתנדב לוועדת שקר כלשהו. כנראה שזה הספיק למושב הלצים הזה, כיוון שחודש מאוחר יותר קיבלנו זימון להופיע בשיחת הקיבוץ.

במופע היסטורי מול שבעה אנשים מנומנמים (ומול רבבות של צופים בערוץ ה-HD של הקיבוץ) נתבקשנו לספר על עצמנו. הרבה משפטים מעורפלים נאמרו שם, חלקם הומשלו לשקרים קטנים וחלקם לכדי הונאות בקנה מידה עולמי. כך או כך, גם את המשוכה הזו צלחנו בדרך למבחנים פסיכוטכניים, פסיכולוגיים, מרכז הערכה עם עוד 18 קלדניות של סלקום (ברצינות לגמרי), מבחני יושר ומבחני כושר.

בשלב זה של התהליך החלה להבשיל במוחי מחשבה הזויה, שבעצם היפה שאתי רצינית לגמרי לגבי כל הקטע עם הקיבוץ. ברגעים מסוימים חשבתי שאולי מלכתחילה היא התחתנה אתי בגלל הפוטנציאל הנדל"ני שטמון בי. בביקוריי בקיבוץ, שהפכו לתכופים יותר ויותר ככל שהבנייה התקדמה,
התחלתי לדמיין את החיים כאן, ובאופן מפתיע לא מצאתי מספיק סיבות למה לא בעצם.

שנתיים של בירוקרטיות, כאבי ראש ובנייה איטית עד להחריד חלפו-עברו עד שבאופן רשמי קיבלנו מפתח לביתנו החדש. הפור נפל, הכסף הרב שולם, וכמאמר השיר: "השביל הזה מתחיל מכאן, אל תסטה כדי שתוכל לחזור".

אז מה נשתנה? ובכן, כבר חודשיים אנחנו גרים פה בשקט האין-סופי הזה, ותל אביב נראית לי רחוקה מתמיד. נכון, אני עדיין משתדל לנסוע רק בכביש ההיקפי, את רוב האנשים פה אינני מכיר, ובשלב זה אני מתנזר ככל האפשר ממפגשים מרובי משתתפים. פינות מסוימות, ריחות מסוימים וגם אנשים מסוימים מזכירים לי נשכחות, לטוב ולרע.

ועם כל זה אני מוכן להסתכן ולומר שדי נחמד פה. הקיבוץ שלי שינה את פניו באופן מעורר השתאות: ברמה החזותית הבנייה של השנים האחרונות, שנבנתה על חורבותיו של הקיבוץ המתפורר, הפיחה חיים חדשים. חיי החברה הענפים לא מזכירים כהוא זה את השיתופיות המדומה שהיתה פה רק לפני עשור. הקיבוץ של היום, כך נראה, לא מתיימר לחפור לך בחיים הפרטיים - אנשים כנראה מוצאים מפלט אחר לתסכולים שלהם. ללא סלוגנים פוליטיים, וללא אג'נדה של ממש, צועד הקיבוץ למקום שכד