צילום: shutterstock "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים", כך נכתב בהגדה, מפיו של רבן גמליאל, מגדולי התנאים. תילי תילים של הסברים ניתנו למצווה זו, ורובם מתכנסים לאמירה על חשיבות ההזדהות האישית שלנו עם האירוע המכונן של העם היהודי (הביטוי החלופי "עמישראל" אינו אהוד עליי. גבולותיו אינם ברורים ומשתמשיו רחוקים ממני, אבל אעצור בטרם יאשימו אותי בגרבוזיזם). אגב - הרמב"ם ניסח דווקא: חייב אדם להראות (לא לראות) את עצמו כאילו... כלומר המצווה היא מעין פרזנטציה, מיצג למען ילדיו וקרוביו של אדם, ולא באמת חובה להרגיש כך.

עוד דעות וטורים של ועל קיבוצניקים:
זכויות לבני הפריפריה כמו לבני הקיבוץ
הצעה לשינוי הנהגת התנועה הקיבוצית
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

מה יש פה עוד? הקבלה בין גאולת הפרט לגאולת הכלל. יציאת מצרים הייתה גאולתם הפרטית של שישים ריבוא גברים, נשים וטף (ועִזבו כרגע את הדיון על דיוק היסטורי. כולנו מכירים את התיאוריות השונות), כמו גם גאולתו של עם, של קהילה שלמה. ברור לכולנו שבמקרים רבים אין חפיפה בין גאולה פרטית - כמו יציאה מחובות או החלמה ממחלה - לבין גאולה כללית: מרד מוצלח במשעבד או היחלצות ממשבר לאומי.

אין גם בהכרח קשר סיבתי בין השתיים. יש להבחין גם בין גאולת הגוף, כגון התגברות על נכות או הפסקת עישון, וגאולת הנפש - חזרה בתשובה או בשאלה, למשל (לפעמים זה הולך ביחד. ברוס ג'אנר, בעבר אלוף אולימפי ב"קרב 10", מצוי כעת בתהליך של שינוי מינו לאישה, בגיל שבעים, וקראתי את זה במדור הספורט, לא הרכילות. גם לי יש מוניטין להגן עליו) - אבל ננסה לשים דגש הפעם על עניין אחר.

היכן עומד ביהדות היחס בין פרט וכלל? גם על כך דעות רבות. העדפתי להיתלות ב"יהודים ומילים" של עמוס עוז ובתו פניה עוז-זלצברג, הכותבים שהאינדיבידואליזם היהודי פירושו שהיחיד אינו חשוב מן הקבוצה וה"אני" אינו שוקל יותר מה"אנחנו", אבל כל אחד, כל פרט, חשוב עד לאין שיעור לזולתו ולקולקטיב כולו מפני שהוא גרסה אישית וייחודית של צלם אלוהים. כל אדם הוא פעימה אחת של האנושות, מופע אחד משלל הפנים של הכלל, הוא חלק ייחודי וחד-פעמי של השלם/האל (זהו מבחינתי גם תיאור מדויק למדי שלנו, אם נכתוב "קיבוץ" במקום השלם). לכן התנ"ך, לפי עוז ועוז-זלצברג, מלא ועמוס שמות, כאשר אין כמעט שם החוזר על עצמו. כל אחד חשוב, לכל אחד ייחוד משלו והוא ראוי למקום בנצח.



ב-1983 טבע בנדיקט אנדרסון, בספרו על הלאומיות, את המונח "קהילה מדומיינת" כתיאור מודרני של אומה, כל אומה. קהילה מדומיינת היא קבוצה גדולה של אנשים המאוחדת סביב רעיון מלכד, אף שהדמיון או הקשר בין הפרטים שבה הוא קטן או אפילו אפסי. בעבר היו אלה מאמיני דתות וכיום אלה אזרחי מדינות הלאום. מרכיב עיקרי בתודעת קהילה כזו הוא זיכרון היסטורי משותף, וביטויו הסמלי החזק ביותר: מצבת החייל האלמוני הנמצאת ברוב המדינות והופכת את הפרטים האלמונים שהקריבו את חייהם לחלק ולאמצעי בבניית הסיפור הכללי, הנרטיב הלאומי.

לכן אין אומה ישראלית, מפני שהזיכרון המשותף של אזרחי המדינה הערבים אינו זהה, ואפילו מנוגד, לזה של היהודים. גם אומה יהודית קיימת רק בקושי, כי מאז היציאה לגלות יש לתפוצות השונות זיכרון ונרטיב שונה. אפילו תלמוד יש שניים.
גם היום, הסיפור שמספרים לעצמם יהודי מאה-שערים שונה מאוד מזה של מרחביה או של עין-חרוד של שנות העשרים. הזיכרון הלאומי צריך להרחיק עד לתנ"ך כדי למצוא את המשותף. אני מנחש, אגב, שאילו קורח ועדתו לא היו נבלעים באדמה, היה שבט העברים נחלק כבר אז לשתי אומות.

היהודים דיברו שפות שונות בגלויות הנפרדות, אך בכולן היו המושגים "שבת", "קידוש", "כשר" ועוד - משותפים. והנה, גם אנו בקיבוצים מדברים היום שפות שונות: לקיבוצי עוטף-עזה שפה שונה מזו של אלה שבעמק, וליושבי העמק שפה אחרת מזו של קיבוצי הערבה, שלא לדבר על משני אורחות החיים למיניהם. עד כמה נשארו מושגים משותפים? מהם השבת והכשר שלנו? - נקודה? גרעין? הקמה? פעיל? ומהו סיפור יציאת מצרים, המיתוס המכונן שלנו? הוא קיים ללא ספק, בעלייה השנייה, בהעפלה, ב"גדוד העבודה", בדגניה וביתניה.

על כן אִמרו: בכל דור ודור חייבים כל חבר וחברה לראות עצמם כאילו הם הקימו את הקיבוץ. זה לא אותו דבר כמו יציאת מצרים? נכון, אבל חכו 3,000 שנה, זה עוד יקרה.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
פיתויים של קיבוצניקים
על פי מה נקבעת ההתנהגות של הקיבוצניקים
תירוצים והסברים של קיבוצניקים