צילום: הרצל יוסף לפני כשישים שנה זרקה מדינת ישראל לחצר האחורית שלה את המרוקאים, אחר-כך את ההודים, את הרומנים, ולבסוף את העלייה מברית המועצות. מאז ועד היום נמצאות רוב עיירות הפיתוח בגירעון תקציבי ולא מצליחות להתאזן ולצאת לעצמאות כלכלית. הסיבות לכך רבות. אחת מהן, למשל, היא העובדה שמסביב לאותן עיירות פיתוח נמצאות מועצות דלות תושבים, אך עתירות במשאבי מדינה ובתקציבים.

עוד דעות וטורים של ועל קיבוצניקים:
הצעה לשינוי הנהגת התנועה הקיבוצית
קריאה להעמיק את הערבות ההדדית בקיבוצים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

קחו את המועצה האזורית רמת-הנגב ואת ירוחם - שכנות שתהום פעורה ביניהן: בעוד ההכנסות של רמת-הנגב ממתקנים לאומיים עומדות על למעלה מ-50 מיליון ש"ח בשנה, הכנסותיה של ירוחם היו עד לאחרונה אפס, זאת בזמן שמספר תושביה כמעט כפול. זהו מאבק מתמיד על חלוקה שונה וצודקת של גבולות מוניציפליים.

הפערים בין פריפריה למרכז ברורים מאוד גם בכל הקשור להשקעה תקציבית במערכות החינוך והבריאות, וכמובן מבחינת השקעה בפרויקטים ובתשתיות. בעוד "בן ממשיך" בקיבוץ או במושב יכול לזכות בקרקע כמעט במחיר אפסי, רק בשל עצם היותו בן ממשיך, ביישובים לא רחוקים מאותם קיבוצים ומושבים שבפריפריה, החיה הזאת לא קיימת. במקביל, הקריאה המתמשכת של הממשלה לחזק את הנגב על ידי הבאת אוכלוסייה "חזקה" - בכלל, נדמה כי רוב הפעולות שנעשות ל"חיזוק" הפריפריה בעיקר מעודדות אוכלוסיות מבחוץ להגר אליה ולאו דווקא משמשות את האוכלוסייה המקומית.

לצד הקריאה של הממשלה לחזק את הנגב בעזרת שחקני חוץ, אנו עדים לתופעה נוספת: עידוד משקיעים לרכוש דירות וקרקעות בעיירות הפיתוח. רק לאחרונה התפרסמה כתבה בעיתון כלכלי המראה כי ירוחם נמצאת במקום הראשון בארץ - לפני תל אביב! - בדירות להשקעה, כאשר 56% מהדירות שנמכרו בה השנה הן דירות כאלה. בעוד שבמשך עשרים שנה לא חל שינוי דרמטי במצב עיירות הפיתוח, ישנה עלייה משמעותית במחירי הדירות, ללא כל הלימה בפועל בין השירותים הניתנים ורמת החיים לבין המחירים המופקעים. לנגד עינינו צמחה בועת נדל"ן, שהמקומיים סובלים ממנה, והאבסורד הוא שאותם משקיעים לאו דווקא יבואו להתגורר בפריפריה הרחוקה.



במשך עשורים רבים היה מדד ההצלחה לבני הפריפריה דווקא המעבר למרכז, ואכן, רבים מצעירי הפריפריה עזבו את הבית כדי לתת לעצמם סיכוי כלשהו להתקדם. כיום נוצר דור חדש של צעירים בני המקום, המבקשים להישאר בעיר הולדתם סמוך להוריהם, אך המדינה לא משכילה לתקצב אותם במשאבים המתאימים. אנו למעשה מבקשים את אותן הזכויות שיש לבנים ובנות ממשיכים בקיבוצים, שיינתנו לבנים ולבנות ממשיכים בפריפריה - כל אחד מהבנים והבנות הממשיכים בפריפריה יקבלו חלקת אדמה או דירה בה יוכלו להמשיך את חייהם בפריפריה.

במקום ליזום פיתוח אמיתי של הפריפריה, מעדיפה המדינה להמשיך להכות אותנו ולתת לאנשים מבחוץ לזכות בפירות השורשים שאנו שתלנו במשך עשורים ובעמל רב. אחרי שישים שנה שהמדינה הפקיעה קרקעות וחילקה אדמות לקיבוצים ולמושבים, הגיע הזמן שהמדינה תאמין שחיזוק הנגב מתחיל מבפנים.
בנים ממשיכים צריכים להיות גם בפריפריות.

אנחנו, שגדלנו כאן וחווינו את הקשיים על בשרנו, מאמינים ואוהבים את הבית, והמדינה צריכה להאמין בנו ולהפסיק לחפש מושיעים מבחוץ. בכדי לצמצם פערים, צריך להקצות משאבים לטובת בני המקום, בדמות קרקעות בסבסוד, וכן בנגישות להשכלה ותעסוקה איכותית. רק ככה חותרים לשוויון אמיתי. לא באופן בו מביאים "חזק" לצד "חלש" ומצפים שזה יתאזן, שהרי לא מדובר כאן בתרכובת כימית, ולכן ברוב המקרים החזק יתחזק על חשבון המוחלש.

פיתוח הפריפריה מתחיל מאמונה של המדינה בנו, באותם אזרחים שעד עכשיו היו סוג ב' במדינה. אותם בנות ובנים הם אלה בעלי הזיקה, המחויבות והקשר ההדוק לעיירת הפיתוח בה גדלו. אפשר במקביל לעודד התיישבות של אוכלוסייה מהמרכז, אך בעיקר יש לחזק את בני המקום ובנותיו (בלי שאחד יבוא על חשבון השני).

הכותבת היא יוזמת תוכנית "בן/בת ממשיכ/ה בפריפריה"