צילום: ליאור חורש כמה הרהורים על צרכים מיוחדים ועל ערבות הדדית כערך וכדרך חיים.

עוד דעות וטורים של קיבוצניקים:
החמסין בקיבוץ היה הסימן הראשון לשינוי
פיתויים של קיבוצניקים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

בינואר התחלתי את שנתי הרביעית ב"אהדה", ארגון עזרה עצמית שהקימו הורים לבעלי מוגבלויות בתנועה הקיבוצית. שלוש שנים - זאת כבר תקופה שמאפשרת עצירה להרהור ולהפקת תובנות.

כרקע, אני רוצה לספר על שני אירועים שונים. הראשון - מפגש בנושא ערבות הדדית שהתקיים בשנה שעברה בתנועה הקיבוצית כחלק מתהליך גיבוש תעודת הזהות התנועתית. המפגש, שהונחה על ידי מוקי צור והיה מרתק, הוליד בין השאר את התובנה שערבות הדדית, שהוגדרה בזמנו בתקנות לקיבוץ המתחדש בהגדרות מינימום מחייבות - לא אמורה להיתפש כנטל אלא כמנוף משמעותי עבור כל אחד מחברי הקהילה, ושכעת בשל הזמן להרים את הרף בכל קיבוץ לפי יכולתו וצרכיו - ולהעמיק את הערבות ההדדית במקום לרדדה.

השני - מפגש שהתקיים החודש לקראת הבחירות, שבמסגרתו הציגו נציגי המפלגות השונות את עמדתם בנושא אנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים. במפגש הזה אמר ח"כ אורי מקלב מ"יהדות התורה" (אדם שאני מעריכה למרות השונות הפוליטית, שעשה רבות לטובת אנשים עם צרכים מיוחדים ותומך בחקיקה בתחום), שעמדתו היא כי התחום הזה שונה מכל התחומים האחרים שבהם עוסקים המחוקקים, כי ערכית פשוט לא ניתן להתעלם ממנו בחברה מתוקנת.

ח"כ קארין אלהרר ("יש עתיד") אמרה שכמשפטנית היא לא מחפשת אמפתיה או חמלה, אלא רוצה זכויות שיהיו מעוגנות בחוקים, כדי שכאשר לא יינתנו אפשר יהיה לתבוע אותן בבית המשפט. ח"כ אילן גילאון ("מרצ") אמר את מה שהוא תמיד אומר - שאם ניתן היה לחוקק חוק שכולם יהיו בני אדם, אז לא היה צורך בחוקים אחרים...

שני האירועים האלה, ומה שנאמר בהם, מציירים את גבולות השדה הרעיוני, הערכי והמעשי שבתוכו אנשי "אהדה" - ואני כחלק מהם - פועלים.

אני רוצה ערכים, חמלה והבנה למקום שממנו נכון לעשות את הדברים, וגם חוקים והסכמים שיבטיחו זכויות. אני רואה שוב ושוב איך בקהילות שבהן הרצון להסדרת התחום בהסכמים מגיע ממקום ערכי ומהבנה של חשיבות הנושא למשפחות אך גם לקהילה - התהליך הוא בדרך כלל טוב ונוצרים איזונים נכונים שמייצרים עוגנים נכונים.



מתוך היכרות עם משפחות רבות מאוד בכל רחבי הארץ, אני יודעת שברוב הקיבוצים המצב טוב יותר מאשר בכלל המדינה, ושברוב המקומות נמצאות מערכות הרווחה צעד אחד לפני מערכת הרווחה ברמת המדינה. זהו אחד הדברים שבהם אני, כחברת קיבוץ, מרגישה גאווה רבה. בקיבוצים רבים מי שפונים אליי הם מנהלי הקהילה שמבקשים ליווי, תמיכה או עצות בהובלת תהליך של בניית הסכמות בתחום.

מצד שני אני רואה בדאגה את התהליכים שבמסגרתם, לעיתים, נשחקת האמונה בחשיבות הערבות ההדדית, כמו גם ההבנה שהורים של ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים הם חברים בקיבוץ וזכאים לזכויות כמו כל חבר אחר,
אבל חיים בהוויה אחרת, שבמסגרתה צריך וניתן לעזור להם קצת יותר. אני עדה לעיתים, בכאב, למצבים לא-קלים שאותן משפחות מגיעות אליהם, ולא תמיד מבינה את הסיבה להתעקשות על פרשנות מכבידה ולא-מקלה של התקנות.

אני נתקלת הרבה בשאלה במה עדיפים אותם אנשים מחברים אחרים ומצרכים אחרים בקיבוץ. אני מתקשה לענות על השאלה הזאת, כי התשובה לה היא ערכית ולא תקנונית, ואני מודעת לכך שמי שלא חווה את החוויה הזאת, שהיא חובקת-כל ובלתי-נגמרת - לא באמת יכול להבין. לפעמים אני משתמשת במטאפורה של מרתון, לפעמים בדימוי של רכבת הרים שאי-אפשר אף פעם לרדת ממנה.

כך או כך, גישתי היא שבמקומות שבהם ניתן להקל במשהו על הקיום היומיומי ועל הדאגה של אותם אנשים לעתיד ילדיהם - צריך לעשות זאת מתוך גישה הרואה אותם, ומאזנת בין יכולות המשפחה והקהילה, ובמקביל לעגן ולהבהיר את זכויות היסוד לאותה אוכלוסייה בהסכמים מחייבים.

האסיפה השנתית של "אהדה", שתתקיים ב-26.3 בבית התנועה הקיבוצית בתל אביב, מהווה כמו תמיד הזדמנות להורים, לבעלי תפקידים ולאנשי מקצוע - להעמיק, להתרגש, ללמוד ולהיפגש אחד עם השני. הרשמה אצל אתי באגף חברה בתנועה (בטלפון 03-6925245 או במייל Eti@tkz.co.il).

הכותבת היא יו"ר ארגון "אהדה"